שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הדרך שלא הלכו בה
    פעם, באייטיז, הסתובבו פה פאנקיסטים אמיתיים. אבל כמו שהם באו כך הם חלפו מבלי להשאיר עקבות. תימורה לסינגר וגיא חג'ג' מזכירים לכם את "הקליק" ו"מינימל קומפקט". פרק שלישי

    כתגובה למצעדי השירים השונים שהתגבשו לרגל חגיגות ה-60, מבקרי הבית גיא חג'ג' ותימורה לסינגר ממשיכים להזכיר לכם את הלהקות והאמנים שלמרות שפרצו פה דרך לא נכנסו למצעדים. לפרק הראשון: "זקנים ומכשפות" ולפרק השני: "פעם היתה פה מהפכה"

     

    אחרי שבחנו מחדש את הרוק האלטרנטיבי של תחילת הניינטיז ואת הרוק המתקדם של שנות השבעים וסימנו בהם אמנים נהדרים שנעדרים (מהסיכומים הנוסטלגיים), כשאנחנו מדברים על הגל החדש של תחילת ואמצע האייטיז קורה משהו אחר לגמרי. בארה"ב ואירופה, ובבריטניה בפרט, קמו להקות ניו וייב (או פוסט פאנק) כמו הקיור, דפש מוד, יוריתמיקס, ג'וי דיוויז'ן, באוהאוס ואחרות. הן הצליחו להגיע להצלחה רחבה (אם לא במיינסטרים עצמו אז לפחות בסצנות המדוברות) ולחלחל גם אל הפופ המסחרי של אותה תקופה, ובהחלט אל הרוק האלטרנטיבי שנוצר היום בחו"ל.


    מינימל קומפקט. הגיעו מבחוץ ( צילום: יוסי צבקר)

     

    בארץ, כמו תמיד, פרץ היצירתיות שהביא הזרם החדש מאירופה בקושי הרעיד את אמות הספים. באיחור מסוים התחילו במועדונים להשמיע New Wave ולהקות מעטות קמו והפיעו בהם. מעטות אף יותר הצליחו להגיע לאוזניים מחוץ לאותם מועדונים.

     

    "בכל התקופה של הפאנק וגם אחרי הפאנק, עוד לא היה בארץ ממש 'אנדרגראונד' מפותח, היה רק מין מיינסטריים. אז הסגנון הזה היה ממש בשוליים ולא נשאר הרבה זמן", מסכימה מלכה שפיגל, לשעבר "מינימל קומפקט".

     

    "חשבנו שנצליח"

    על עטיפת "אמא אני לא רוצה להיגמל" של הקליק הופיעו כינויים לחברי הלהקה: דני דותן היה "פלוס", אלי אברמוב "גולם", עובד אפרת "אובי פפר" וז'אן-ז'ק גולדברג "ג'וק". דני דותן הסביר בעבר בראיון שנתן: "דני דותן זה שם מאוד ישראלי, משהו כמו עמוס עוז. רצינו לצאת מהשמות העבריים שנתנו לנו הורינו". זה רק מחדד את התחושה שהסגנון הזה היה חייזרי בארץ, לא-ישראלי במובהק, אפילו במתכוון. אבל זה גם מה שחזר ונשך אותם בתחת, כי הסגנון הזה, על אף שהיה חדשני ופורץ דרך בזמנו, לא הכה פה שורשים ובעצם פרץ דרך שאיש מאז לא טרח ללכת בה.


    הקליק. "היינו מאוד תמימים" (צילום: אורי פורת) 

     

    אלי אברמוב, "הקליק": "לא נולדו לנו חקיינים ולא ממש הלכו בעקבות הדבר הזה. מכל הלהקות של אז, אנחנו היינו היחידים שהיה לנו חוזה עם חברת תקליטים. מהבחינה הזו הצלחנו. הצלחנו שאנשים יאמינו בנו וישקיעו, הצלחנו בהופעות והגענו לאן שרצינו. אבל מבחינת מכירות התאכזבנו, היינו בטוחים שיהיה לזה קהל הרבה יותר רחב".

     

    כ-1,000 עותקים שנמכרו בזמן אמת הם כנראה מקור האכזבה שמתאר אברמוב. בימינו דלי המכירות, 1,000 עותקים לאמן שוליים נחשבים להצלחה כבירה, אבל אז, כשדויד ברוזה מכר מעל 200 אלף עותקים של "האישה שאיתי", זה היה ממש שום כלום.

     

    אולי זה האקלים הישראלי שלא מתאים למוזיקה כזו, אף כי שפיגל טוענת ש"אנשים בארץ דווקא אוהבים סגנונות שהם ממש קרים, כי זה סוג של ניגוד".

     

    אברמוב, חשבתם שז'אנר אירופאי מובהק שכזה יכול להיווצר בתוך המוזיקה הישראלית?

     

    "כן, בוודאי. אנחנו היינו מאוד תמימים ולא היה לנו שום ניסיון קודם. גם לא יצרנו את המוזיקה מתוך מודעות שאנחנו עושים איזשהו ז'אנר מסוים. גם אני וגם דני דותן גרנו בלונדון כמה שנים לפני כן וזה היה לנו טבעי לעשות את הדבר הזה. היינו בטוחים שנצליח הרבה יותר בגדול, אבל ככה זה."

     

    זעזוע שחלף

    גם "מינימל קומפקט", שחברייה היו רמי פורטיס, ברי סחרוף, סמי בירנבך, מלכה שפיגל ומקס פרנקו, שזכורה כיום כלהקה מיתולוגית, הגיעה להצלחה שולית מאוד בארץ. "כשהגענו להופעות הראשונות בישראל, אז לא ממש קלטו את זה", מספרת שפיגל, "הסתכלו עלינו כאילו: 'מה זה?' ו'מה פתאום באנגלית'. זה לא היה כל כך מקובל. באיזשהו מקום, רק כשאנשים בארץ קלטו שמינימל מצליחים בחו"ל, אז נקלטנו גם כאן".


    פורטיס. סנדק הפאנק (צילום: אלון ז'ראר) 

     

    פורטיס, שזכה לכבוד מחודש השנה עם חגיגות ה-30 ל"פלונטר", ושראוי לפרק משל עצמו בסדרת הכתבות הזו, נחשב גם לסנדק של הסצינה כולה אחרי שב-1978 הוציא את פלונטר, שזכה רק בדיעבד להצלחה והכרה כאלבום שהוליד את הפאנק בישראל, וכתוצאה מכך גם את הפוסט-פאנק או "הגל החדש".

     

    במקביל למינימל קופמקט נולדה גם הסופרגרופ "ז'אן קונפליקט", ששילבה בין חברי "כרומוזום" של פורטיס ו"הקליק". יחד עם ז'אן ז'ק גולדברג, רונן בן טל ויקי אבימור הופיעה הלהקה בתל אביב במשך שנתיים, ומאוחר יותר גם הקליטה שירים שיצאו בקלטת אוסף מאוחרת. כאן ההדהוד המיידי היה רחב יותר, אך עדיין נותר נחלתם של מעטים.

     

    אברמוב מוסיף: "היו המון הרכבים דומים באותה התקופה, העניין הוא שלא הקפידו בזה. זו היתה אופנה חולפת, אחרי שנתיים זה נהיה פאסה ועברו הלאה. הסצנה היתה קשורה מאוד לאופנה ולבגדים, והמראה היה חלק בלתי נפרד מהסצנה. וזה חלף לו, כי נמאס וקורים דברים חדשים".

     

    אז איזו מין מהפכה מוזיקלית זו, אם היא לא מהדהדת? תלוי את מי שואלים.
    מצד אחד ניתן לטעון שהקליק פשוט עשו את המוזיקה שלהם שאפילו הצליחה במובן מסוים (חברת תקליטים מכובדת כ-CBS הוציאה להם אלבום, והיא זכתה בקהל ובאהדת הברנז'ה). אבל ההצלחה הזו לא סיפקה אותם, ובנקודה הזו - הכל בעצם מסתיים. הם יכלו להמשיך וליצור את המוזיקה שלהם בלי להתפשר, אבל הם פשוט מיצו והמשיכו הלאה לעבר כיוונים אחרים, לאו דווקא מוזיקליים.

     

    מצד שני ניתן לומר שזה לא משנה אם הם המשיכו ליצור את המוזיקה שלהם או לא, העובדה היא שהמוזיקה שנוצרה לא השאירה אחריה מורשת משום סוג. גם המוזיקה של הקליק וגם של מינימל קומפקט לא הדהדה הלאה אל תוך העתיד, לא השפיעה, לא על המיינסטרים בארץ ולא על האלטרנטיבה - הם היו בליפ כמעט בלתי נראה על הרדאר.

     

    עדיין מגיע להם כבוד היסטורי מעצם חלוציותם. הם הראשונים שהופיעו באיפור בפריים טיים ועם שירי מחאה פרובוקטיביים, שלא לדבר על שירים מוזרים כמו "אינקו אינקו אינקו אינקו בטור בטור בטור בטור". הם זעזעו את המיינסטרים ובכך, וזו השערה לא מבוססת, פרצו דרך עקרונית לאמנים פרובוקטיביים שבאו מאוחר יותר.

     

    אבל בסך הכל, להקות הגל החדש באו, עוררו יותר פליאה מאשר תשומת לב ממשית, ונעלמו מבלי להשאיר עקבות.

     

    ערך את הראיונות: אור ברנע

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים