האימפריאליזם ההלכתי
חוסר הסובלנות בקרב הפוסקים האשכנזים והספרדים הוא אחד מתוצרי המאבק האורתודוקסי במודרניות. החרדה מריבוי האפשרויות אותה מציעה המודרנה הביאה להתנגדות כה קשה, עד שגם בתוך המחנה החרדי לא נותר מקום לדעה שונה. ד"ר אריאל פיקאר מתגעגע למאבקים של בית הלל ובית שמאי
"זעזוע ושאט נפש בעקבות דברי זילזול בוטים.....". זוהי התגובה שהופיע בעיתונות החרדית בעקבות דבריו של הרב עובדיה יוסף בכנס ביד אליהו בשבוע שעבר. "דברי זילזול בוטים"? מה כבר אמר הרב עובדיה שהעלה את חמתם של הרבנים האשכנזים? הוא בסך הכל חזר על עמדתו הידועה בדבר היותו של רבי יוסף קארו "מרא דארעא דארץ ישראל" ולכן "אנחנו הספרדים קיבלנו הוראת מרן". זוהי עמדתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף וזכותו המלאה להציג אותה ולהגן עליה גם בפני קהל אברכים אשכנזים. נכון, האשכנזים אינם מקבלים את מרותו של רבי יוסף קארו, ונשענים על פסיקותיהם של רבני אשכנז לדורותיהם. אז מה כאן הבעיה?
הבעיה היא בתפיסה האימפריאליסטית של ההלכה הרווחת בדורנו. "רק אנחנו צודקים", זועקים האשכנזים, אמירה של הרב עובדיה המסרבת לקבל את מרותו של "המשנה ברורה" היא פגיעה בכבודו. גם הרב עובדיה אינו טומן את ידו בצלחת בדרך כלל וגם הוא אינו מקבל את מנהגיהם של קהילות ספרדיות שונות שלא תמיד פוסקות כרבי יוסף קארו, כך ביחס ליוצאי מרוקו, ואף ליוצאי בגדד, עיר הולדתו של הרב עובדיה, הוא לא מניח, ומחייב אותם להתנכר לפסיקת ה"בן איש חי". לאן נעלמה המחלוקת? מדוע אי אפשר להסכים שלא להסכים?
המסורת היהודית מלמדת אותנו כי "מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים" (אבות ה, יז) ומפרש רבנו יונה "סופה להתקיים הכוונה שלעולם יתקיימו במחלוקת...". אי ההסכמה יכולה להמשך לעולם ובלבד שבעלי המחלוקת יעשו זאת לשם שמים ויכירו בזכותו של הצד השני לחלוק. המשנה שם מספרת לנו "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלה ושמאי". זו דוגמא לקיומה של מחלוקת לאורך שנים המבוססת על כבוד הדדי כפי שמספרת המשנה במסכת יבמות "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי". חכמי הדורות לימדונו בהתנהגותם האישית וביחסם לחבריהם איתם לא הסכימו כיצד לחיות יחד גם כשאין הסכמה. גם כאשר כבר היתה הכרעה טרחה בת הקול השמימית להדגיש ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כבית הלל" (בבלי עירובין יג). אם בית הלל ובית שמאי יכלו לחיות כך מדוע הרב עובדיה והרב אלישיב אינם יכולים?
נדמה לי שחוסר הסובלנות בו אנו חוזים הוא אחד התוצרים המקולקלים של המאבק האורתודוקסי במודרניות. החרדה (לא לחינם קוראת הקבוצה הזו לעצמה "חרדים") מפני ריבוי האפשרויות אותה מציעה המודרנה הביאה לראקציה כה קשה עד שגם בתוך המחנה החרדי פנימה כמעט ולא נותר מקום לדעה שונה. כולם צריכים לישר קו ולהיות אחידים, כל אי הסכמה מתפרשת כבגידה והיא מוקעת החוצה. זוהי חרדה שמצביעה על חוסר בטחון כרוני.
יהדות חזקה יכולה להכיל בתוכה גוונים שונים ודעות שונות ואף מנוגדות. הקהילה היהודית הגדולה בעולם, זו המתגוררת בארץ ישראל, מכילה קבוצות שונות. מאות שנים של פיזור בעולם יצרו סוגים שונים של קיום יהודי, מדובר במסורות ארוכות שנים עם שורשים עמוקים. האם השיבה לארץ מחייבת את כולנו להיות מותכים זה לזה ולהתאחד סביב מסורת אחת? לדעתי, דווקא ריבוי המנהגים והשוני ביניהם מעשיר את עולמנו וחושף את כולנו ליופי רב הגוונים של הקיום היהודי, ואולי אף ליצירתם של מנהגים חדשים המבוססים על המסורות השונות ועל החיים שלנו כאן ועכשיו.
ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל המרכז לחינוך במכון שלום הרטמן. ספרו: "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות – חקר ההלכה וביקורת תרבות" יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.
הרב אלישיב. לאן נעלמה המחלוקת
צילום: אביעד בטר
הרב עובדיה. "דברי זילזול בוטים"
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
