בשביל כבוד צריך לעבוד? תלוי את מי שואלים

אם הייתם מעסיקים או מנהלים והייתם שומעים על ניב, בחור בן 26, נבון, מוכשר, אחראי, בעל מוסר עבודה גבוה ואכפתיות עצומה, המוכן לעבוד תמורת שכר נמוך משכר המינימום, בוודאי הייתם שמחים להעסיק אותו במפעלכם או בעסק שלכם או בארגון בו אתם עובדים... אך האם הייתם מקבלים את אותו בחור בידיעה כי הוא נפגע נפש? כאן זה כבר תלוי במפלס הדעות הקדומות והסטיגמות בהן אתם אוחזים ביחס לאנשים עם מוגבלות נפשית...

חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס- 2000 חוקק מתוך מטרה ברורה לשקוד על שיקומם ושילובם בקהילה של נפגעי נפש בכדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק זה קובע כי נכה נפש, שמלאו לו 18 שנה, והסובל מנכות רפואית בשל הפרעה נפשית, רשאי לפנות לועדת שיקום אזורית לקביעת זכאותו לתכנית שיקום. החוק גם מסדיר את היחסים בין העובד ומעסיקו, בכך שהוא קובע כי העובד יחשב עובד מן המניין לכל דבר ויהיה זכאי לימי מחלה, חופשה, לדמי הבראה ולכול הזכויות של עובד, על -פי החוק.

משרד התמ"ת החל להפעיל מה- 1/11/2006 את תקנות שכר מינימום מותאם לאנשים עם מוגבלות, שנועדו להגביר את שילובם של אנשים עם מוגבלות בעבודה וכן לעודד מעסיקים לשלב נפגעי נפש בתעסוקה. אם בעבר השכר של העובד עם המוגבלות נקבע על סמך משא ומתן בינו ובין המעסיק, מאז הפעלת התקנות, הבסיס לקביעת השכר הוא התפוקה של העובד. העובד מקבל את השכר שמגיע לו על פי יכולת העבודה שלו. יכולת העבודה או התפוקה נקבעת על סמך אבחון מקצועי שנערך ע"י גורם ממלכתי ואובייקטיבי.

כתוצאה מחקיקת חוק שיקום נכי נפש בקהילה, נקבעו תקנות להתאמת שכר לאנשים עם מוגבלות מתוך רצון לעודד שילובם של אנשים עם מוגבלות במקומות העבודה, לאפשר לעובדים עם מוגבלות להתקדם בתפקידים במקומות העבודה תוך מיצוי יכולותיהם וקבלת שכר הולם, לעודד קליטה בעבודה של אנשים עם מוגבלות בתעסוקה המושתתת על מערכת ישירה של יחסי עובד מעביד וכן, להגביר את הפיקוח והאכיפה על העסקתם של אנשים עם מוגבלות בשכר נמוך משכר מינימום. עם זאת, לצערי, נראה שרחוק היום בו נפגעי נפש יוכלו להשתלב בתעסוקה בקהילה באופן חופשי ולא ממודר.

מעסיקים רבים, נרתעים להעסיק נפגעי נפש בעבודות שונות מתוך סטיגמה, פחד, ודעה קדומה שאינה מבוססת כלל על יכולותיהם ומקצועיותם של העובדים. לא אחת המעביד מעדיף להעסיק עובד לא מיומן וחסר ניסיון על פני נפגע נפש מקצועי ובעל רקע בתחום, רק משום שהינו כזה.

מניסיוני, כעובדת סוציאלית העובדת עם אנשים הסובלים ממוגבלות נפשית, ברגע בו המעסיק שומע על המוגבלות הנפשית, הוא מיד מתחיל לגמגם ולתרץ על כך שבעצם הוא לא זקוק לעובדים ושבכל מקרה לא נראה לו שזה יתאים... חשוב להדגיש את הנזק שנגרם לאדם הנחשף להתייחסות המשפילה והפוגעת הזאת שאיננה מבוססת על יכולותיו. אותו אדם שסובל מדחייה חוזרת ונשנית, מפתח אדישות, לומד להציב לעצמו רף נמוך ובעיקר מפסיק לנסות. הדימוי העצמי של האדם, שמלכתחילה נמוך, ניזוק עוד יותר ולמעשה נוצר מעגל דחייה וסבל שקשה מאוד לפורצו.

בתוך אוכלוסיית המעסיקים ישנם גם כאלה שמכירים בחשיבות העליונה של שילוב בקהילה ושיקום, ו"מעיזים" להעסיק את נפגעי הנפש. אותם מעסיקים נחשפים לאנשים יקרים, חרוצים ובעלי מוטיבציה גבוהה לעבודה, בעלי כוח רצון ונטולי פינוק שיכולים ללמד את יתר האוכלוסייה התמדה וכוח רצון מה הם. חשוב לי לציין כי משמעות הקבלה לעבודה, כחלק ממערך העובדים, איננה חסד. כל אדם, נפגע נפש, המועסק בשוק החופשי משולב בזכות מה שהוא והמקצועיות אליה נדרש.

קובעי המדיניות, הפרטים בחברה ובתוכם אוכלוסיית המעסיקים לא צריכים לחכות שנפגעי הנפש יתאימו עצמם לדרישות השוק אלא החברה צריכה לעשות שינוי תפיסתי ולקדם עצמה לעבר אותם אנשים. אין לנו כחברה ליצור "תודעה כוזבת" של חברה מתוקנת. עלינו להמשיך ולפעול על מנת לשלב, לאפשר ולהנגיש את שוק התעסוקה לאותם פרטים בחברה.

למרות האמור, לדאבוני, בשנת 2008, יש המאמינים כי נפגעי נפש צריכים להיות מוקצים מן החברה, להשתכן, לעבוד ולחיות באזורים מבודדים על מנת שלא "להדביק" להטיל אימה, ו"לסכן" את יתר האוכלוסייה. ובאשר לניב, הוא כנראה יאלץ להמשיך ולחפש מקומות עבודה ובכל פעם, להתאכזב מחדש.