חופים הם לפעמים געגועים ללובי

197 קילומטרים של רצועת חוף יש למדינת ישראל. מראש הנקרה ועד עזה בדרום – רצועת חוף חולית על שפת הים התיכון נח האקלים, משופעת בנופים מגוונים ואתרים היסטורים רבים המעידים על תרבות קיט מפותחת לאורך כל התקופות. לא פלא, אם כן, שבמהלך שנות קיומה של מדינת ישראל ניסו לפתח לאורך חופים אלה תרבות קיט ונופש שהתבטאה בהסדרת החופים ופיתוח תשתית תיירותית לאורכם.

תל אביב היתה וכפי הנראה תמיד תהיה עיר התיירות המרכזית לאורך חופיה של ישראל - פחות בגלל החופים שבהם התברכה העיר ויותר בגלל החיים התוססים שאיפיינו מלידתה את העיר העברית הראשונה, על שפע המסעדות, מקומות הבילוי ופנינות התרבות שבה. במהלך השנים נעשה ניסיון מצד גורמים ממשלתיים ופרטיים כאחד לבסס תשתית תיירות נאותה בערי החוף האחרות של ישראל - ובכך להפוך אותן לערי קיט מפנקות שימשכו אליהן תיירים מכל העולם. במציאות קמו ערים שבמהלך שנות קיומן נאלצו להיאבק בפיגועי טרור, מתקפות קסאמים או קטיושות לצד מיתון ואבטלה שפגיעתם הקשה בענף התיירות המקומי ניכר עד היום.

ולמרות הכל, כמדי שנה, גם בחג הפסח הזה ממלא בית ישראל את בתי המלון בנתניה, אשקלון וחיפה, ומגשים במעט את החלום בדבר ערי הנופש. הצטרפו אלינו לטיול מחוף אל חוף בעקבות התפתחות התיירות בשש ערי חוף ישראליות.

הריביירה זה כאן. חוף ים ישראלי טיפוסי (צילום: איי פי) 

אשקלון: כמעט היתה כאן קאן

בתקופת המקרא היתה אשקלון אחת מחמש הערים החשובות של הפלשתים לאורך מישור החוף. גם הרומאים והצלבנים ידעו להעריך את נתוניה הפיזים וקיימו בה חיי מסחר, קיט ונופש. אשקלון המודרנית הוקמה על שטחו של הכפר הערבי מג'דל שננטש במלחמת העצמאות. בשנותיה הראשונות היתה זו עיירת עולים בשם מגדל-גד שהורכבה ממעברות. בשנות החמישים הוקמו במקום השכונות הראשונות והאיחוד עם שכונת היוקרה הדרום-אפריקאית אפרידר הסמוכה הביא בשנת 1955 להקמת העיר אשקלון.

במקביל, בשנת 1948 נוסדה "ברנע בע"מ חברה ישראלית להסרטה" שטענה שעיר תיירות וסרטים מתוכננת היטב תתרום לעדוד השקעות הון ולפיתוח המדינה הצעירה. היזם היה צבי סגל, מחותמי מגילת העצמאות. הוא בדק מספר איזורים בארץ ובסופו של דבר המיקום שנבחר להקמת העיר היה באיזור אשקלון. התוכנית כללה הקמת אולפני הסרטה לצד עיר חדשה עם נמל קטן ומזח ומרינה שתהווה מוצא לים לכל איזור הנגב. העיר החדשה הייתה אמורה לכלול מלונות ומפעלי תיירות, אתרי רחצה, גנים ציבוריים, מגרשי ספורט וגני שעשועים. 

ב-1951 קיבל צבי סגל קיבל זיכיון על 3,000 דונם על שפת הים מצפון לאשקלון לשם הקמת עיר תיירות והסרטה בשם "ברנע". תוך שנתיים הושלמה בניית שדרה רחבה באורך שלושה קילומטר, נבנו מגרשי חניה ובסמוך לחוף עמדו להיבנות מלון "לוכסוס", בית קפה גדול ומתקני רחצה מודרניים. אולם צבי סגל התקשה למצוא מימון להגשמת חזונו ובמשך עשור לא נבנה דבר בברנע פרט למערכת כבישים ומסעדה יוקרתית שכונתה "הקזינו" (כיום בית הוועד למען החייל). סגל נאלץ לוותר על חלק מהקרקע לטובת חברת "סולל בונה", שהקימה במקום עשרות וילות מפוארות שהפכו להיות שכונת ברנע.

הרעיון לקשור את אשקלון לקולנוע נמשך עם ההצעה להפוך את העיר למאמצת הפסטיבל השנתי של תעשיית הסרטים הישראלית, אבל גם היא לא יצאה אל הפועל. אבל כישלון עיר הסרטים לא מנע מאשקלון להפוך לעיר תיירות. בכל זאת, 12 ק"מ של רצועת חוף, מרחבים פתוחים, תנאי גלישה ושיט מעולים ואקלים נוח בכל ימות השנה לא הולכים ברגל.

כפר הנופש הצרפתי על חוף אשקלון, 1950 (צילום: משה פרידן, לע"מ) 

אבן דרך בהתפתחותה של אשקלון היתה הקמת "כפר הנופש הצרפתי" בשנות השבעים שבזכותו נהרו לעיר תיירים צרפתיים. היה זה אתר תיירותי ייחודי בתקופה ההיא: מי שנכנס למתחם כמעט ולא היה יוצא ממנו עד תום חופשתו, והיה מנותק לחלוטין מהעולם החיצון - בלי עיתונים, טלוויזיה, רדיו וטלפון. יין, לעומת זאת, הוגש ללא הפסקה בזמן הארוחות. כפר הנופש הביא לאשקלון כולה אווירה אירופית תוססת. אמנם במשך הזמן התחילו להתאכסן בו גם ישראלים, אך ההנהלה דאגה לשמור על מספר נמוך של תיירות מקומית כדי לא לפגוע בצביון הצרפתי. בשלב מסוים ירדה קרנו של האתר, ובשנים האחרונות שבהן פעל הגיעו אליו בעיקר נופשים ישראלים. לפני שנים מספר נסגר כפר הנופש והפך למרכז קליטה לעולים קשישים. במקום התיירים הגיעו הקסאמים.

אשקלון של היום עדיין מנסה לפתח את ענף התיירות שלה. בין היתר הוכרזה כאתר תיירות לאומי ותכנית המתאר הארצי מייעדת אותה להיות מרכז תיירות ונופש לאורך חוף הים, המשלב מגוון פעילויות רחב, תוך שימור מרחבים פתוחים, ביניהם מתחם המרינה, אתרי רחצה וחוף ריביירה רחב ידיים, מלונות וכפרי נופש.

החיים בסרט. המרינה של אשקלון (צילום: יפה רזיאל) 

נתניה: ריביירה דה לה שמעטא 

אם יש עיר שזכאית לתואר עיירת חוף א-לה ריביירה הלא זו נתניה, אמנם במראה היא מזכירה יותר עיירת חוף איטלקית נוסח רימיני, אבל הנשמה שלה דוברת צרפתית.

נתניה החלה להתפתח כעיר קיט כבר בשנת 1933 כאשר ה"חברה לפיתוח חוף נתניה" רכשה שטח גדול באיזור חוף הים בסמוך למושבה החקלאית נתניה, במטרה להפוך אותו לאיזור עם מרקם עירוני תיירותי. לצורך העניין נלקח האדריכל קליפורד הולידיי, שתכנן עיר גנים עם טיילות לאורך מצוק החוף ורחובות רחבים וגנים. הוקצו גם שטחים לאיזורי תיירות, מסחר ובילוי שהופרדו מאיזורי המגורים על מנת לשמור על הקונספט של עיר גנים ונופש.

בשנת 1933 הוקם המלון הראשון, מלון "תל אביב", ברחוב דיזנגוף פינת רחוב הרצל ושנה לאחר מכן החלו לבנות על שפת הים בתי מרחצאות בסגנון אירופאי על מנת למשוך לעיר תיירים מחו"ל. בשנת 1937 הייתה נתניה עיירת חוף שלא נפלה מאחיותיה בצרפת. על החוף, מתחת לצוק הכורכר, היו מסודרים כיסאות נוח, סוכות מציל, ברזיות ומזנונים. בעיר עצמה היו חמישה בתי מלון, משרד להשכרת חדרים, ארבע מסעדות ואולם קולנוע ומופעים.

עיר קיט כבר משנות השלושים. חוף נתניה ב-1965 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

פרנסי נתניה לא שקטו על השמרים. כחלק מהמגמה להפוך אותה למרכז עירוני בו הקיט יהיה מאפיין עיקרי, הוקמה בשנת 1938 "ועדה למרגוע ומרפא" שתפקידה היה להכשיר את נתניה על מנת שתהפוך למוקד תיירות ונופש ארצי, הונחה תשתית תיירות והושם דגש מיוחד על חזותו החיצונית של היישוב. מה שזירז את התהליך לעיל היו מחנות הצבא הבריטי שהשתכנו בסביבה. החיילים הבריטים חיפשו מקום לבלות בו ונתניה הציעה להם בשמחה עוד ועוד בתי מלון, מסעדות, בתי קפה ומקומות בידור.

אחד המלונות הראשונים המפורסמים בנתניה היה מלון "עדן", שהוקם בשנות השלושים בבניין מפואר בכיכר פוט (כיום כיכר ציון). היה זה בשעתו המלון הגדול ביותר בשרון, וכל המי ומי של אותה תקופה התארחו בו - הרב יצחק הרצוג, חיים ויצמן, הנציב העליון, שחקני הבימה והאוהל ועוד. המלון הציע שירותים מיוחדים בתוספת תשלום כגון מים חמים למקלחת ושירותי כביסה - שהורתחה בפרימוסים ועברה שפשוף על קרש כביסה. בתחילת שנות השישים נמכר המלון ומאז הלך והדרדר מצבו, עד שננטש.

לאחר קום המדינה המשיכה נתניה להתפתח כעיר קיט. בשנת 1976, לדוגמה, נערך בה פרוייקט סירונית במהלכו הורחב החוף ונוספו לו מתקנים. בשנות השמונים עוצב מחדש חלקו המערבי של רחוב הרצל והפך למדרחוב ולאורך הים נחנכו טיילות חדשות. מי שגילו את נתניה היו תיירים מצרפת שהפכו אותה ליעד התיירות המועדף שלהם בישראל.

במהלך שנות השמונים ואילך השתנתה התדמית של נתניה, והיא הפכה למעוז פשע ואלימות. גם הפיגועים שבוצעו בעיר בשנות התשעים והאלפיים, ובמיוחד הפיגוע במלון פארק בערב פסח שנת 2002, לא היטיבו עם העיר ואחוז הנופשים בה הלך והידלדל. אולם בשנים האחרונות שבים אליה הצרפתים, אם כתיירים ואם כעולים חדשים, ומפיחים בה רוח תיירותית חדשה המתבטאת, בין היתר, בשדרוג הטיילות (הקמת מעלית ייחודית שיורדת עד לים) ושיפוץ המלונות.

הצרפתים מפיחים רוח חדשה. טיילת נתניה (צילום: אביעד יוזף) 

קיסריה: מונקו הישראלית

צפונית לנתניה נמצאת קיסריה - התגלמותה של הריביירה לעשירים, סוג של מונקו ישראלית. הייחוד של קיסריה מתחיל בשרידי עיר הבירה הרומאית שנשתמרה וצופה אל חוף ים קסום ונמשך בכך שקיסריה היא היישוב היחיד בארץ שמנוהל על ידי חברה פרטית.

לאחר קום המדינה החליטה משפחת רוטשילד להעביר את כל הקרקעות בישראל שהיו ברשותה, כולל קרקעות קיסריה, כתרומה למדינה. במקביל ביקשה המשפחה להקים קרן שתעסוק בתרומות לחינוך, תרבות ורווחה. מקורות הקרן אמורים היו להיות המקרקעין באיזור קיסריה שאותם תפתח. כך הוקמה החברה לפיתוח קיסריה, שהפכה להיות הזרוע המבצעת של הקרן והמנהלת בפועל של קיסריה. לא מפליא שיישוב המנוהל על יד חברה פרטית ולא על ידי המדינה הפך למקום עם איכות חיים גבוהה ותדמית אריסטוקרטית.

תדמית אריסטוקרטית. מלון דן קיסריה ב-1972 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

כראוי לעיירת נופש של העשירון העליון, בשנת 1965 הקים בה הברון אדמונד דה רוטשילד את "מלון הגולף", שנועד לשמש כמלון נופש וספורט לאנשי חוג הסילון האירופי. אבל המלון לא הצליח להתרומם, עד שב-1971 נכנסה רשת מלונות דן כשותפה, שיפצה אותו והפכה אותו למלון "דן קיסריה" המפורסם עד היום כמלון הדגל של השמנא והסלתא הישראלית.

כיום האטרקציות התירותיות המרכזיות בקיסריה הן מועדון גולף יוקרתי ופרוייקט נמל קיסריה. הנמל והעיר העתיקה השוכנת לפתחו אינם נופלים במראה ובאווירה שלהם מערים עתיקות אחרות לאורך חופי הים התיכון, וקיסריה היא אולי עיר הקיט היחידה בישראל שהצליחה לשלב נכון בין עבר מפואר להווה מטופח.

שמרה על מעמדה עוד מימי קדם. שקיעה בקיסריה (צילום: משה רשף) 

חיפה: כרוניקה של החמצה מתמשכת

מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית היה לחיפה את כל הפוטנציאל להפוך לעיר תיירות בקנה מידה בינלאומי: גם ים, גם הר וגם מפרץ. את זה הבינו כבר הטמפלרים הגרמנים שהקימו בה את המושבה הראשונה שלהם וייסדו בה תשתית תיירותית של בתי מלון בסגנון אירופי כמו מלון כרמל או בית המלון של משפחת קראפט. הטמפלרים ביקשו להפוך את הרכס הצפוני של הכרמל לאתר נופש, והקימו שם את שכונת כרמלהיים, לימים "מרכז הכרמל", בה בנו בתי קיט ומלונות.

גם היהודים שהתיישבו בחיפה הבינו את חשיבותו של הכרמל כמקום נופש ומרגוע והקימו בו במהלך שנות העשרים והשלושים פנסיונים ובתי מלון קטנים כגון "מלון הרצליה" שנוסד ב-1923 על ידי משפחת הלוי-אפשטיין שהייתה בעלת רשת בתי מלון בחיפה, "מלון טלטש" בעל המבנה המיוחד, מלון לב כרמל ועוד.

מלון מגידו שעל הר הכרמל ב-1950 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

אבל חיפה שלאחר קום המדינה לא הצליחה לנסוק ולהפוך לעיר תיירות. "חיפה האדומה" של ימי אבא חושי סבלה מתדמית של עיר פועלים ולא הצליחה להשתחל למסלול הסיורים הקבוע של תיירים וצליינים שהגיעו לארץ.

בשנת 1963 הגיע למרכז הכרמל מלון "דן כרמל", גם הבעלים של המלון, קסיל פדרמן, זיהה את היתרונות האקלימים והנופיים של חיפה והאמין כי בעקבות המלון שלו, יוקמו בחיפה מלונות רבים אחרים שיהפכו את העיר היפה לעיר תיירות מובילה. ראשית היה צורך לשווק את בית המלון, בתקווה שלאחר שהאורחים יגיעו למלון המפואר הראשון בחיפה ויתפעלו מהנוף הם יתאהבו בחיפה ויחזרו שוב. אחת מהדרכים לייחצן את המלון הייתה לארח בו סלבריטיס בין לאומיים כגון סופיה לורן, פיטר יוסטינוב, הדוכס מאדינבורו ואחרים. ואכן בשנים הראשונות העלה המלון את חיפה על מפת התיירות, הן הבינלאומית והן תיירות הפנים. 

אבל לאחר מלחמת ששת הימים הגלגל התהפך. רב התיירים שהגיעו לארץ ביקשו לבקר בירושלים, יהודה ושומרון, סיני ורמת הגולן וחיפה שוב נשארה מחוץ למסלול. מלונות חיפה נאלצו להתחרות במלונות בטבריה ובתי ההארחה בקיבוצי הצפון שהיו קרובים יותר לרמת הגולן. ראש עיריית חיפה דאז, אריה גוראל ניסה ליצור לחיפה תדמית חדשה של עיר בילוי ונופש, אך ללא הועיל, התיירים לא הגיעו.

למרות התפוסה הנמוכה האמינו בעלי מלון דן כי יום אחד יגלו התיירים את הפוטנציאל התיירותי המיוחד של חיפה והיא תהפוך להיות מרכז תיירות ונופש איזורי בדומה לתהליך שקרה בברצלונה המזכירה את חיפה מבחינה טופוגרפית.

היום הזה אולי יגיע בסופו של דבר, בינתיים, חיפה עיר מיוחדת המציעה שפע של מוזיאונים ומרכזי קניות חדישים, חופים, יערות וגנים באהאים קסומים, מושבה טמפלרית משוחזרת ואפילו כרמלית היא סיפור עצוב של החמצה.

פוטנציאל לא ממומש. מפרץ חיפה (צילום: מיכל כרמון) 

נהריה: הפנסיונרים כבשו את הפנסיונים

עיר הקיט הכי צפונית בישראל היא נהריה. נהריה נוסדה בשנת 1935 ע"י בני העלייה החמישית, יוצאי גרמניה, כמושבה חקלאית. אולם עסקי החקלאות לא נשאו פרי ומתיישביה חיפשו אפשרויות תעסוקה חלופיות. חלקם החליטו לנצל את המשאבים המקומיים - עיירה מטופחת בסגנון גרמני עם נהר הזורם בתוכה, חוף ים קסום ונוף פסטורלי - ולפנות לתחום התיירות, בעיקר ענף השכרת חדרים ופנסיונים. הענף הצעיר התפתח בזכות הגעתם של קצינים בריטים לאיזור שחיפשו חדרי אירוח בניחוח אירופי בסמוך לחופי הרחצה.

את הרישיון הראשון לפתיחת פנסיון קיבלה הגברת טוטי לוי בשנת 1936. בשנת 1940 נפתח הפנסיון המפורסם של גרטל מאייר, בו בתחילה גרו האורחים בלול תרנגולות. גם מלון רוזנבלט הפעיל עד היום, החל את דרכו בלול. נהריינים רבים עברו בתקופת הקיץ להתגורר בצריף או בלול והשכירו את חדריהם לאורחים. נהריה הפכה בהדרגה למקום נופש בסגנון אירופי.

תוכנית החלוקה הותירה את נהריה (והגליל המערבי) מחוץ לגבולות מדינת היהודים. אבל במבצע בן עמי נכבש האיזור ונהריה שוחררה. גם לאחר קום המדינה המשיכה נהריה להיות יעד תיירותי נחשק עם אווירת חו"ל בשנים שבהן אנשים כמעט ולא יצאו את גבולות הארץ. זוגות רבים ראו בה עיר רומנטית ובחרו לבלות בה את ירח הדבש שלהם.

יעד נחשק לירח דבש. חוף נהריה, 1950 (צילום: פריץ כהן, לע"מ) 

לאחר מלחמת ששת הימים חל שינוי בטעמו של התייר הישראלי. הוא החל לנסוע לחו"ל, ולעומת הצימרים בגרמניה ובשווייץ נהריה נראתה לפתע עיר פריפריה. גם תיירות הפנים עברה שינויים. מצד אחד, בנייתם של בתי מלון גדולים ומפוארים ברחבי הארץ גרמו לתייר הישראלי לזנוח בהדרגה את אווירת הפנסיונים המשפחתית בנהריה. ומצד שני היו אלה הצימרים המושקעים שנפתחו החל משנות השמונים ביישובי הסביבה שכבשו את לבם של אלה שביקשו נופש אינטימי. מלחמת לבנון והקטיושות שליוו את השנים הבאות לא סייעו לנהריה, ומבחינה תיירותית העיר נכנסה לתרדמת חורף ארוכה במהלכה בתי מלון ופנסיונים רבים הפכו לבתי אבות.

כיום נושבות רוחות חדשות בנהריה, נפתחו בתי מלון חדשים ופותחה הטיילת והפארקים סביבה. יש כוונה כי נהריה תהיה חלק מפרוייקט של משרד התיירות למיתוג מחודש של התיירות בישראל, במהלכו גם נהריה תמותג מחדש כעיר תיירות מובילה בישראל. בינתיים אפשר להיזכר בימיה הטובים של העיר במהלך טיול כרכרה נוסטלגי בשדרת הגעתון הפתוחה לים בדיוק כמו שצריך וקינוח בקפה פינגווין הוותיק הפועל משנות הארבעים ועד היום.

עוברת מיתוג מחדש. נהריה (צילום: מיכל כרמון) 

טבריה: על שפת האגם

אמנם היא לא שוכנת לחופי הים התיכון, אבל לטבריה יש חופים שווים לא פחות ועבר מפואר. זו אחת הערים העתיקות בישראל, שהוקמה בשנים 20-19 לספירה על ידי המלך הורדוס שהקדיש אותה לקיסר טיבריוס. במשך התקופות היוותה טבריה מרכז יישוב יהודי ומוקד עלייה לרגל לצליינים. טבריה העברית המודרנית החלה את דרכה בשנת 1912, עם הקמתה של שכונת אחווה, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות. פתיחתם של חמי טבריה בשנת 1929 יצרה לטבריה שם של עיר תיירות מרפא.

לוטה רצתה כמו באירופה. מלון גלי כנרת ב-1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ) 

בשנת 1946 נפתח בטבריה מלון "גלי כנרת". המנהלת הראשונה של המלון היתה לוטה אייזנברג, הגברת הראשונה של המלונאות בארץ. בהיותה בת 16 בילתה אייזנברג חופשה במלון "וילה דאסט" שעל שפת אגם קומו. הרשמים מן המלון היוקרתי נחרטו בזכרונה ועיצבו במידה רבה את דרכה בחיים. המלון הראשון שרכשה וניהלה בארץ היה "בית דולפין", על חוף הים בשבי ציון. כעבור מספר שנים נענתה להצעת חברת אפריקה ארץ-ישראל להקים את מלון "גלי כנרת" על שפת הכנרת. המלון והעיר טבריה, שאולי הזכירו לה את החופשה באגם קומו, הפכו לאהבתה הגדולה.

המלון עצמו התפרסם בזכות אומץ ליבה של אייזנברג, שסירבה לנטשו גם לאחר שטבריה נכבשה על ידי הערבים בשנת 1947. למרות התקפות הירי וניתוקו מאספקת מזון סדירה, התמקמו לוטה וחמשת חבריה, בהם אישה נוספת, על גג המלון והגנו עליו במשך שישה חודשים - עד לשחרור טבריה בפסח 1948. לאורך השנים אירח המלון את כל צמרת המדינה, בינהם דוד ופולה בן גוריון, לוי אשכול, וכן מלכים שהגיעו לביקור בארץ. בשנת 2003, לאחר שיפוץ מקיף שארך כשלוש שנים, נפתח המלון מחדש כמלון ספא ברשת רימונים.

רוצה לנסוע לטבריה? חוף הלידו ב-1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

לאחר הקמת המדינה הפכה טבריה לעיר תיירות מובילה בישראל, מן הסתם גם בזכות העובדה שהיא העיר היחידה בישראל השוכנת על שפת אגם. את פריחתה העיקרית חייבת טבריה למלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה הוצפה הארץ בגל של "תיירות ניצחון", גם הישראלים שטופי האופוריה יצאו לבקר באתרים החדשים שהתווספו למדינה, בינהם רמת הגולן. המטיילים הרבים בצפון נזקקו למקומות לינה ובטבריה הוקמו בזה אחר זה מלונות מפוארים והוסדרו חופי רחצה וטיילות כגון "חוף הלידו" – המרינה של טבריה. בשנות השבעים והשמונים ביססה טבריה את מעמדה כבירת התיירות של הגליל ויעד נחשק לנופש סופשבוע או חופשת קיץ. "אבל את רוצה לנסוע לטבריה" היה תיאור שכיח של פסגת השאיפות התיירותית דאז.

אלא שבמהלך שני העשורים האחרונים גילה התייר הישראלי את הנופשונים בטורקיה, כמו גם את העיירות האירופיות הקסומות השוכנות לצד אגמים - וטבריה נזנחה, תרתי משמע, מאחור. בנוסף, קמו לעיר מתחרים רבים בצפון, בדמות הצימרים והאירוח הכפרי ברחבי הגולן והגליל, וקרנה התיירותי ירדה.

שיממון תיירותי. טבריה של היום (צילום: דפנה טלמון)

עצוב לגלות, אבל טבריה - שיכולה להיות אבן שואבת לתיירות נוצרית כמו גם מתחרה רצינית לאילת - נתקעה בשנות השמונים. בדומה לשכנתה צפת, עוד עיר נופש שתהילתה נותרה מאחור, התחרדה טבריה עם השנים, מלונות רבים נקלעו לקשיים והעיר סובלת משיממון באתרי בילוי ותיירות, לכלוך וחזות עלובה, חופים בתשלום והזנחה של מבנים עתיקים שיכלו בקלות להפוך לפנינות.