חבורה עליזה

מול הזמן הקצר שעמד בפני הנהלת הפסטיבל הבינלאומי להצגות הילדים בחיפה להרים את האירוע, שקיומו השנה עמד בספק בעקבות השינויים בתיאטרון חיפה, נדמה כי יומו הראשון הוכתר כהצלחה גדולה. למרות החום הכבד ששרר במתחם, על פי הערכות המשטרה הגיעו ליום פתיחת הפסטיבל 8700 איש והמספרים, כך צופים, יעלו.

כבשים בגודל אדם, רקדניות בלט מצחיקות ובובות ענק (צילומים: מרב יודילוביץ')

גדולתו של הפסטיבל ומקור כוחו לאורך השנים היו לא רק באיכות הצגות התחרות שהציע, אלא בעיקר בהפנינג הצוהל שמתרחש מחוץ לאולמות שגם השנה לא אכזב. רחבה שמתמלאת במדוזות ודגים ששוחים באוויר, כבשים בגודל אדם, רקדניות בלט מצחיקות ובובות ענק הן רק חלק ממופעי החוצות שמאפשרות לא רק לרוכשי הכרטיסים ליהנות מאווירת החג. אז נכון, לטובת הילדים ראוי היה שלצד מופעי החוצות הקסומים, פינות היצירה והיקף לא מבוטל של בסטות לרכישת שמונצעס, יציע המתחם יותר מאופציה קולינרית אחת, אבל אם אתם מצוידים מהבית או מוכנים לטיול מחוץ למתחם, מדובר בהחלט בחוויה מהנה.

יותר מסתם מופע סלפסטיק

שחר מרום ב"מעבר לים". מגיש משובח של סיפור

אל חסרונו המורגש של ניסן נתיב חזר גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל, חנוך רעים, בוגר הסטודיו שלימד וביים לא מעט בסניפו הירושלמי. את אירוע הפתיחה של הפסטיבל בחר רעים לפתוח בפרידה מנתיב וסיפר לקהל על הקמת הסניף בירושלים. "במלאת לסטודיו בירושלים שש שנים החליטו כי הגיע הזמן ונקפה השעה ואין תכלית ואין תוחלת אם לא תוקעים איזה שלט בדלת. אז הזמינו שלט והשלטן אף הגדיל לעשות ותקע אותו במו עצמו בכניסה. יום חול ירושלמי, רוח קלה עד מתונה, הגיע אחד ניסן נתיב. עומד בדלת וקורא השלט ובשלט היה כתוב לאמור – הסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב. הביט ניסן על עצמו, הביט בשלט. ושוב בעצמו ופסק במבטא הולנדי קל – כן, אז אני עוד כאן. כי להווי ידוע שיש לכתוב – הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב. והחזירו את השלט לשלטן והוא חרט חדש והכל בא על מקומו בשלום. עד אתמול. כי אתמול נפרדנו מניסן. מאתמול הוא אומר (עדיין באותו מבטא הולנדי) – כן, אני כבר שם. והסטודיו הוא יישאר סטודיו ניסן נתיב. ואני יוצא מכאן בקריאה נרגשת – הו אתה חורט השלטים, אולי שמרת את העותק הראשון, זה עם הטעות. אנחנו כל כך זקוקים לו".

פמיניזם? לא בדיוק

את אירוע הפתיחה הרשמי של הפסטיבל בחרה הנהלת הפסטיבל לעטר בבכורה ארצית להצגה "חסמב"ה" של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. את ההצגה הזו סביר להניח שח"כ רוחמה אברהם בלילה היתה אוהבת. עושה רושם שהצגה מלאת אהבת ארץ שנגמרת בדגל ישראל מתנפנף ובילדים שמצדיעים לו, היא בדיוק מה שתיאטרון צריך בכדי להתפרנס בימים אלה בכבוד. לא שלהציג את חסמב"ה, קלאסיקה ישראלית משובחת, אין מקום או צורך. השאלה היתה ועודנה איך לתרגם את ספריו של יגאל מוסינזון להצגה מבלי להפוך אותם למניפסט לאומני. אין ספק שמדובר בהפקה מושקעת מאוד, הן מבחינת תפאורה, הן מבחינת היקף עושרה וגווניה השונים של החבורה הסודית בהחלט, והן מבחינת הבימוי של אלון אופיר שהוציא ממרבית השחקנים את המיטב ואף הצליח במידה רבה לחמוק ממהמורות העיבוד שכתבו במשותף האחים אסף ובן לוין.

"חסמב"ה". הבימוי הוציא ממרבית השחקנים את המיטב

בגרסת הבמה של הלוינים הושם לכאורה דגש על "קליטתו" בתוך החבורה של האחר שבא לידי ביטוי בדמותו של אליהו חרמון, עולה חדש וניצול שואה. בתוכניה הדגישו שהסיבה לכך טמונה ברצון לחדד שאלות אקטואליות בנושא המפגש הרב תרבותי בין צברים לעולים. כשהעלילה הורגת את האחר ומנציחה אותו כעובר אורח בתוך הביחד הזה של החבורה, לא בטוח שהמסר הוא זה שכיוונו אליו הכותבים. גם הפמיניזם לכאורה שנותן לתמר היפה (לירון ויסמן שפרמן) מקום שווה בעלילה לירון זהבי (אורן סולו), שמסתמן בסופו של דבר כיפה בלורית אבל טועה וחסר אחריות, הוא על פניו. שראל פיטרמן בתפקיד אהוד השמן פשוט מצוין, גם ליאור גרטי שמשחק את ירחמיאל החכם ואני דדון בתפקיד שלומית מקסימים. תפקיד לא פחות גדול בהפקה משחק פס הקול המשובח של אורי וידיסלבסקי שמחבר ומדביק את כל פרקי העלילה.

(צילומים: מרב יודילוביץ')