שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לראות את הגיהנום בעיניים

    מחנה ועוד מחנה, גטו ועוד גטו, טבח אחרי טבח. מיליוני יהודים שקבורים מתחת לאדמה אחת: פולין. משה ניסנבוים מספר על מסעו במשלחת בית הספר אל יהדות פולין שלפני ואחרי השואה. שמונה ימים, עשרות מקומות, ארץ אחת

    לפני חודשים מספר הסתכלתי לשטן בעיניים. מעולם לא חשבתי שאדרוך על האדמה הזאת, שבה אינסוף קברי יהודים. מיליונים של יהודים, מקום קבורתם של חלקם נודע. של אחרים לא, ולו רק מפני שהכפר בו מצאו את מותם, ויש אלפים כאלה, פשוט לא נכלל ברשימת הכפרים בהם בוצע פוגרום ביהודים.

     

    מספר היהודים שנרצחו, כך טוענים היום חוקרים, מגיע כבר למיליון השביעי. מפאת אלפי כפרים, שבהם בוצעו פוגרומים ביהודים, שלא נודעו עד היום ומתגלים רק עתה.

     

    זהו מסעי אל יהדות פולין שלפני ואחרי השואה, אל הקהילות החרבות, ואל פולין של היום. שמונה ימים, עשרות מקומות, ארץ אחת.


    לגעת ולא להאמין. אושוויץ (צילום: איי אף פי)

     

    יום 1: הרובע היהודי בטארנוב

    נחתנו בשדה התעופה הדרומי של פולין, ליד העיר קטוביץ. פנינו מועדות צפונה לעיר טארנוב (Tarnow). הנסיעה ארוכה, וכבר בשעה ארבע יורד החושך על פולין. אנחנו צועדים ברחובות הרובע היהודי הישן של העיר ומגיעים לבסוף אל הכיכר המרכזית. האנשים שעוברים שם מביטים בנו, ואנחנו בהם. למולנו בניין ענק, טירה של ממש, ששימש בעבר למגוריו של הגביר וכיום משמש כבית העירייה. בצילו של המבצר חסו היהודים. כך היה בכל רובע יהודי: כיכר, טירה גבוהה ורובע יהודי מתחתיה.  

     

    יום 2: "חזון העצמות היבשות" במיידאנק

    מיידאנק (Majdanek). מחנה עבודה ומחנה השמדה. אני פוסע בין הצריפים ההם שרק לפני 65 שנה שכנו בהם רוצחים, ומנסה לקלוט שזה היה כאן. ואז, זה הגיע. תא גזים. אתה נכנס והריח נוראי. החדר הראשון הוא תא ההתפשטות בו זירזו את היהודים שיוציאו את הזהב שהחביאו או את כל הבגדים שלהם. מי שלא הוציא, אין בעיה, הוא יוציא בלי בעיות בחדר הבא. לנשים עשו "תספורת" זריזה וישר לחדר הבא, למקלחת. במקלחות המים היו או רותחים או קרים, קפואים. תמיד בקיצוניות. לרוב הם היו רותחים כדי לפתוח את הנקבוביות שבעור לקראת החדר הבא - תא הגזים. האנשים הובלו אל תא הגזים, ומאחוריהם ננעלה הדלת. הגז שוחרר, הצעקות נשמעו, אנשים מנסים לטפס למעלה. כעבור מספר דקות הם נדמו. הם מתו. הנאצי מסתכל בעינית שבדלת וכשרואה שכולם כבר מתים, הגופות מוצאות החוצה.


    מנסה לקלוט את מה שהיה כאן אז. מיידאנק (צילום: אופיר הכהן) 

     

    משם אל המשרפות. כאן אתה כמעט ומתפרץ בבכי, אבל משתדל להישאר קשוב להסברים. אחד מספר למשפחתו שהוא כאן 65 שנים אחרי. שהוא גר בישראל ושיש לנו צבא ואתה כמעט בוכה, אבל מנסה להמשיך לשמוע. 5 תנורים. כל היום. מוציאים ומכניסים גופות. רוצה כבר לצאת מהמקום הזה שמוליך אל השמיים. יוצא אל האוויר ומסתכל, אבל מולי אני רואה רק דבר אחד: הר מלא באפר. אפר של יהודים.

     

    הגענו אל ההר. עומדים דוממים. מביטים. קוראים את חזון העצמות היבשות. שרים את התקווה בקול גאה שמנסה להתגבר על הבכי. תקיעות שופר שמרטיטות את הלב, והבטחה: לא נשכח, לעולם לא! לעולם לא נשכח את המראה הזה: גדרות תיל ומבעד להן עיר שוקקת חיים. הם ראו הכל, ולא עשו דבר. האדם הפך זאב. ביתו של מפקד המחנה היה שם, מביט על הנעשה. מדי פעם היה עושה את המקלחת ליד תא הגזים כי חם שם. כמו פרעה שהיה רוחץ בדם התינוקות.

     

    נסענו ללובלין לקברו של רבי צדוק הכהן, מגדולי החסידות. משם המשכנו לישיבת "חכמי לובלין" שהוקמה על ידי רבי מאיר שפירא, ממנה צמח מפעל הדף היומי שקיים בכל מקום בעולם.

     

    יום 3: "כתוב בעיפרון" בבלז'ץ

    מחנה נוראי אחד שלא ידעו עליו וגילו אותו לא מזמן. בלז'ץ (Belzec). אדם אחד ויחיד נשאר לאחר המלחמה לספר את הזוועה. פה לא עבדו כמו במחנות אחרים. בתוך 15 דקות מהרגע שהגעת למחנה כבר לא היית. אתה ו-1,400 האנשים שהיו איתך. ירדתם מהרכבת, נכנסתם למחנה, צעדתם כמה מטרים בתוך מנהרה, ערומים, והגעתם אל תאי הגזים. 600,000 יהודים מצאו כאן את מותם. לא נתפס. שיר של דן פגיס על הקיר: "כתוב בעיפרון בקרון החתום". אתה יוצא משם, ואין כלום. יהודי זה מוזיאון. 600,000 איש שמתו הם אנדרטה.

     

    משם לרבי אלימלך מליז'נסק. מגדולי החסידות, שהיה הרב של אדמו"רי פולין. אנחנו ממשיכים לבית הכנסת של הרמ"א ולבית הקברות שצמוד אליו בעיר קרקוב. שם גם נעשה את השבת.

     

    יום 4: "העבודה משחררת" באושוויץ 

    אושוויץ. מילה אחת, שאומרת הכל. מיליון וחצי יהודים נרצחו פה, ועוד רבבות בני אדם מעמים אחרים.

    מחנה המוות הגדול בתבל. תעשייה שלמה של המתת בני אדם. אתה נמצא מול הצריפים, שומע את דבריו של ניצול השואה שמספר, נוגע בגדרות התיל, אבל לא מאמין כי הכל כל כך ירוק. סלקציות, מנגלה, רכבות, צעקות, תא גזים, קרמטוריום. כל כך הרבה. אתה נמצא במגדל השמירה, בתוך המשרפות ההרוסות, בתוך מחנות היהודים והצוענים, הולך על פסי הרכבת, ולא מאמין. אבל זו עובדה. מרחבים אינסופיים של שדות גדרות וצריפים. איך שורדים, איך?

     

    אושוויץ 1 מלא בתיירים. אתה חולף על השער המפורסם "העבודה משחררת" ומתמלא במחשבות. אושוויץ הוא מוזיאון של  נעליים, מזוודות ומה לא. אתה מסתכל בחלונות הראווה ובתיירים ויודע שהם לא יודעים מהו העם היהודי באמת. אתה חולף לידם והם מצלמים אותך גם אתה חלק מהמוזיאון. ביתן 10 שם ישב מנגלה מבצע את ניסוייו האכזריים. ליד הביתן קיר המוות ואז בית המשפט של המחנה. כמו עיר, עיר של מוות. טקס. התקווה. אני מאמין. רוצה לצאת מכאן, רק לצאת. לברוח מהקילומטרים הללו של כל כך הרבה שנאה ורוע שיש בעולם. רוצה לצאת מהגיהינום הזה.


    אושוויץ מלא בתיירים, עבורם גם אתה חלק מהמוזיאון (צילום: איי אף פי) 

     

    יום 5: היופי וההרס בקרקוב

    קרקוב. סיור בעיר וברובע היהודי. ארמון נשיאי פולין והמרפסת שהיטלר רצה לעמוד עליה ולהכריז שאירופה נקייה מיהודים. נהר הוויסלה. בתי כנסת מפוארים. הכל נחרב. אתה מתמלא במחשבות על היופי שהיה כאן ועל ההרס. אבל שבת וצריך לשמוח. מנסה, מנסה לחמוק מהמחשבות למשהו אחר. אבל זה מול העיניים, והעיר סואנת וממשיכה כהרגלה. כשתצא השבת ונצא מן העיר אולי יהיה קצת יותר קל.


    תצפית אל הוויסלה מארמון ואבל (צילום: אריאל כרמון)

     

    יום 6: ורשה. זכינו ואנחנו פה

    ורשה. אתה עומד מול חומת הגטו, החומה שנשארה ברחוב זלוטה. אתה מביט בה. רואה את הילד הקטן עובר את החומה כדי להשיג אוכל שלא בא לפיו כבר יומיים. הוא קופץ, נופל, אבל ממשיך. האחרים שעשו זאת מתו. הוא מגיע אל תעלת הביוב, נכנס ומנווט בפנים. אתה רואה אותו כזה קטן בתוך מערכת ביוב שלמה. הוא בצד הארי, האסור ליהודים. הוא זוחל במנהרות הארוכות, ויודע שגם אם הוא יכול למות הוא חייב להביא אוכל הביתה. תאכל היום הכל כי מחר תמות. בית הקברות אליו הובלו הגופות, מלא במצבות יפות עם עיטורים עליהן. כל עיטור בעל משמעות אחרת. גם י.ל פרץ, הסופר הנודע קבור שם. אדמו"רים ורבנים חשובים. בית קברות ענק. אלפי מצבות. בכניסה יש קופה. באת לפקוד את קברי בני עמך? תשלם. ולא, המקום ממש לא מתוחזק. המצבות שבורות, אין דרכים סלולות, העצים סבוכים ועוד.

     

    אתה חולף ליד בית היתומים של יאנוש קורצ'ק. מעריך את האיש שהלך זקוף למשרפות יחד עם הילדים. מגיע לבית הכנסת של וורשה, שיש בו 15 משפחות יהודיות. משם אתה צועד אל רחבת השילוחים. שם נפרדו מהמשפחה אל הרכבת. בצדי הדרך אנדרטאות עם שמות של לוחמי המרד. ואז בונקר גדול, רחב. כל התנועות היו שם. יותר מ-39 תנועות מצאו בו את מותם. כולם נלחמו באותו פסח נגד האויב. מרדכי אנילביץ, איזו גבורה. שרים את התקווה ותוקעים בשופר. כן, מרדכי אנילביץ, זכינו ואנו פה ויש לנו מדינה. משם אל הפסל המפורסם של רפפורט. הליכה כצאן לטבח למול הגבורה והמרד. אתה נפעם מהשוני, מן התפיסה האחרת.


    חצר פנימית בגטו ורשה (צילום: אריאל כרמון) 

     

    יום 7: טרבלינקה, הזמן עצר מלכת

    איך בשני ימים עיירה שלמה של יהודים נמחקת. 2,100 איש. זה מה שעלה בגורלם של יהודי טיקוצ'ין (Tykocin) - כולם הגיעו למקום אחד: יער לופוחובה (Lupochowo). אתה עומד שם, רועד מקור. מכל הצדדים גרמנים ופולנים מכוונים אליך את מכונות הירייה. אתה מצווה להתפשט ולרדת אל הבור. אתה נורה נופל ומת. גם אם עדיין לא נפחת את נשמתך, עפר מכסה אותך. שלושה ימים ערימת העפר זעה, אנשים גוססים בתוך העפר עד שנופחים את נשמתם. 150 איש בורחים. זה לא עוזר להם. הפולנים מסגירים אותם. מכל העיירה 17 איש נשארים.


    17 איש נותרו בחיים. יער לופוחובה (צילום: משה ניסנבוים) 

     

    כל פולין מלאה ביערות. אנחנו חולפים על פני כפר שנראה כאילו הזמן עצר בו מלכת, ושנמצא בתוך יער שכוח אל. הכפר הזה הוא הכניסה למחנה המוות טרבלינקה. אתה צועד בתוך המחנה. לא נשאר כלום במחנה הזה. שום דבר. את הכל הם שרפו. אתה שומע איך ישר הובלו היהודים למשרפות בתוך דקות אחדות, עם ירידתם מן הרכבות. אתה שומע את הדי היריות. את הזעקות. חושב על הטבח. עומד מול אנדרטה ענקית. חוץ מזה לא נשאר שם כלום.

     

    עשן המשרפות עולה בלילה עד לשמיים, וכולם רואים את הצבע האדום. אבל איש לא עושה דבר. עד שקמים מספר אנשים ומבצעים מרד. הם יודעים וברור להם שלא יצליחו, אבל הם נלחמים בנאצים בנשק שברשותם, בתחמושת הדלה שהצליחו להשיג. הם מפוצצים את הקרמטוריום, יורים והורגים כמה מאנשי האס.אס. יהודי לא ילך כצאן לטבח. בסוף הם מושתקים על ידי חיילים שהגיעו במיוחד בשבילם. אבל הם הצליחו. הם הצליחו להבהיר לגרמנים שהם התנגדו ולא הלכו ככה סתם אל מותם. מרד. פשוט מגיבים בצורה התקיפה ביותר, עד כמה שניתן, למול הרוע הבלתי נתפס של חיות האדם. נוסעים לגור, אל החסידות. קצת שמחים, מנסים לפחות, להפיג את הצער.


    יהודי לא ילך כצאן לטבח. האנדרטה בטרבלינקה (צילום: משה ניסנבוים)

     

    יום 8: פשיסחה, קילצה וסוף דבר

    פשיסחה (Przysucha). קבר מסוג אחר. קבר של אחד מגדולי החסידות. בתוך כפר קטן שכולו פולנים יש מקום אחד, גם הוא קבר, שבו אתה יכול לומר: זה מקומנו. מקום אחד בתוך כפר שלם. לזמן מועט, אבל בתוך ים הרוע הזה, מקום אחד כזה של נחמה מוסיף קצת שמחה.

     

    היא נמוגה עת אתה מגיע אל קבר האחים בעיר קילצה (Kielce). קבר מסוג אחר. לא גרמנים באמצע המלחמה שטובחים ביהודים. לא במחנה השמדה. אלא בביתם של היהודים. 150 יהודים מגיעים אחרי שעברו את כל מדורי הגיהינום אל ביתם. הם מתקבלים שם בצעקות ומובלים אל בניין הקהילה. "חשבנו שהיטלר חיסל אתכם!" אומרים להם. "באתם לקחת את הרכוש?" התחילו לשאול אותם מכל עבר. הם פחדו שהיהודים יוציאו אותם מהרכוש ומהבתים שהם לקחו להם.

     

    יום אחד אישה החלה לצעוק ברחוב שיהודים רצחו תינוק נוצרי. עוד עלילת דם. מייד החל המון זועם להתגודד בפתח הבניין של הקהילה. ההמון טבח בצורה נוראית ביהודים ששהו בתוך הבניין. 42 יהודים נהרגו. קבר ילדים נוסף בו טמונים 45 ילדים נמצא בסמוך לאותו הקבר בו נטמנו חללי הפוגרום. הילדים הללו נלקחו לבית העלמין באוגוסט 1944 ושם נרצחו על ידי הגרמנים.

     

    לגיהינום הזה, אדמת פולין, אני לא אחזור, כך אני מקווה. יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו. מהר האפר במיידאנק הגעתי להר הבית בירושלים. כאן אני יכול לומר משפט אחד בקול גאה חזק ורם: אין לנו ארץ אחרת!

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מצבות בבית הקברות היהודי בוורשה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הלך עם ילדיו אל המוות. אנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'ק
    צילום: אופיר הכהן
    משה ניסנבוים, על רקע הגדרות של אושוויץ
    צילום: משה ניסנבוים
    מומלצים