התפכחות כואבת

Saturday Nights & Sunday Mornings, האלבום החדש של "קאונטינג קרואוז" (Counting Crows), מגיע מאוחר מדי. כולם יודעים שצריך לפרוש בשיא. כולם, חוץ מאדם דוריץ, סולן הלהקה, שבחר להתרחק מהאולפן למשך שש שנים אחרי שהוציא תחת ידו את האלבום הרע ביותר שלו, Hard Candy (ממש כמו מדונה!). הטעם המר של אותו אלבום נותר על הלשון יותר מדי זמן, ואפילו מעריציה הגדולים ביותר של הלהקה התחילו להתכחש לה ולהכתיר אותה כלהקה הכי מעפנה בארה"ב, גם כשעמוק בפנים הם עדיין זכרו כל מילה של "Round Here" בעל פה. כך שעל כתפי האלבום הקטן הזה מונחות ציפיות כבדות מדי.

מה אנחנו צריכים מלהקה אהובה שאבדה בדרך? רק תקווה. תקווה שהיופי שאליו נצמדנו פעם יוכל לחזור, תקווה שהכישרון ינצח את הזמן. כשלהקה כמו קאונטינג קרואוז חוזרת, 11 שנים אחרי האלבום הטוב האחרון שלה, אנחנו צריכים שהיא תהיה טובה מספיק כדי שנאמין שגם אנחנו יכולים לשוב למי שהיינו אז, באמצע שנות התשעים. אנחנו לא צריכים אלבום מופת, אנחנו צריכים חיבוק מוּכר מאהבה ישנה. קאונטינג קרואוז, בדיוק כמו דאוס או אלאניס מוריסט, לעולם לא יהיו טובים כמו שהיו לפני 15 שנה. וזה בסדר, אנחנו לא מצפים לזה. אנחנו רק רוצים שהם יזכירו לנו שהם יכולים. 

אדם דוריץ מקאונטינג קרואוז. רוצים שיזכירו לנו שהם יכולים  

האם הם עדיין יכולים? התשובה מפוצלת. האלבום החדש, למרות שהוא מגיע בדיסק אחד, מתחלק לשניים: Saturday Nights הוא הצד המלוכלך והרועש של בילוי בשבת בלילה, על כל הסקס, הניהיליזם והדיסטורשן שבו. את החלק הזה הפיק אליל הרוק גיל נורטון (מומחה בהיתוך פופ ורוק שהפיק אלבומים לפיקסיז, פו פייטרז ועוד).

גם אם באלבומם השני הגיעו העורבים לכמה פסגות שהתחככו בדיסטורשן, הם אף פעם לא היו להקת רוק אמיתית. נכון, השילוב שלהם בין מבנה רוק וסאונד חשמלי ומכוסח לבכיינות הרומנטית של דוריץ תרמה לא מעט לשכלול סגנון ה-Emo בן זמננו, אבל בשביל לשמוע כותב מוכשר ובלתי מסופק מתלונן על רקע רוק אמיתי, עדיף לשמוע את אינטרפול, לא את הקרואוז. עם זאת, "Hanging Tree" הוא שיר פופ חמוד בתלבושת רוק מינימלית ונאה, וגם "Cowboys" הרועש מצליח לשכנע, בעיקר בזכות העקשנות והנחישות שלו.

"Washington Square" הנפלא, שיר בלי פזמון, פותח את החצי השני, המבורך. "Sunday Mornings" הוא ההתפכחות של הבוקר למחרת. ההנגאובר עדיין הולם בראש אז אי אפשר להרעיש. "מכרתי את הפסנתר שלי, הוא לא יכול לבוא איתי. נעלתי את חדר השינה שלי וצעדתי אל תוך האוויר", פותח דוריץ את הצד השני של האלבום עם המשפט הראשון שאני מצליח להאמין לו. חצי אלבום הוא רק צעק, ואני לא מאמין כשצועקים עליי בלי סיבה. "דבר חלש", אני מבקש ממנו, והוא ממלא את בקשתי בשישה שירים נהדרים, שמגיעים לשיאם ב-"Anyone But You" הסוחף וגם "On A Tuesday In Amsterdam Long Ago", בלדת פסנתר אופיינית שהולכת ומשתבחת מדי דקה שלה.

אז מדוע בחרו הקרואוז לשבור את ההתקדמות הכרונולוגית ולשוב בשירם האחרון לליל שבת הרועש עם "Come Around" המיותר והנורטוני? לעולם לא נדע. "אנחנו עוד נתאושש", הם מבטיחים בפזמון שלו. אני כבר לא ממהר להאמין.

התאהבתי בקאונטינג קרואוז בחטיבת הביניים. במשך ארבע שנים באמצע שנות התשעים זו הייתה אחת הלהקות האהובות עליי, לצד רדיוהד ופורטיסהד. ידעתי כל מילה, התרגשתי מכל שיר.

מהאלבום החדש הצלחתי להתרגש באמת רק כשעצמתי עיניים וניסיתי לדמיין איך הייתי מקשיב לו בגיל 15. זה עבד. אבל כשפקחתי את העיניים הקסם התפוגג שוב, ונותרתי עם עטיפה ריקה ביד. ריקה מציפיות, מלבד כמה פירורים מוזהבים של תקווה אבודה. נשאר לי חצי אלבום נחמד, שלא יעניין אף אחד מחוץ לחוג המעריצים הוותיק של דוריץ. במיטבה, הלהקה הזו יכולה להצית קסם בלב וליצור שירים נדירים ביופי ובעומק שלהם, אך נראה שמיטב שנותיה כבר חלפו, והקסם נעלם.

Counting Crows, Saturday Nights And Sunday Mornings, הליקון