זהו, אני נכנסת למסלול: איקאה, ילדים, מוות
לא עצרתי לחשוב על זה שאני עוזבת הכל כי אני רוצה להיות איתו, ועל כך שבראשונה בחיי אני עוזבת את ימי השותפות העליזים ומתמסדת עם מישהו, ועוד בירושלים, רחוק מחברותיי, רק אני והוא. איקאה עזרה לי להתפכח כהוגן
תקציר הפרקים הקודמים: התלבטתי
, ויתרתי, התפטרתי, נסעתי לחו"ל, ובסופו של דבר, בשיחה מארה"ב הקרה, הבנתי שכשאחזור אעבור לגור איתו, בירושלים הבנויה.
את החודשיים-פלוס עד המעבר העברתי בהדחקה למתקדמים. שאלות קיומיות כמו "איזו עבודה אני יכולה למצוא בירושלים, לכתוב פשקווילים?" כן הטרידו אותי, אבל בכך זה נגמר, דאגות פרקטיות. לרגע לא עצרתי לחשוב על זה שאני עוזבת את הכל כי אני רוצה להיות איתו, ועל כך שבפעם הראשונה בחיי אני הולכת לעזוב את ימי השותפות העליזים ולהתמסד עם מישהו, ועוד בירושלים, רחוק מהחברות שלי, רק אני והוא.
ואז הגיעה איקאה ועזרה לי להתפכח. פעמיים.
השבוע האחרון לפני המעבר הגיע, ופתאום הבנתי שכדאי שאקנה רהיטים, אם אני לא רוצה שנאכל על הרצפה. בן הזוג היה שקוע עמוק בלימודים, וכך, מלווה בחברה טובה וסבלנית במיוחד, הגעתי לאיקאה.
במשך שנים, כיוון שביתה של אמי שוכן בסמוך, יצא לי להתלוות להרבה אנשים לאיקאה, לחוות מחנק, ולהרגיש, באליטיזם קל, שמחה על כך שאני, נפש חופשייה כמוני, לא מגלה אפילו עניין קל במה שקורה שם, בעוד שחברותיי מבלות שעות בבחינת וילונות וכלי מטבח. ברגעים בהם לא נכנעתי לפאניקה שמגיעה אחרי כמה שעות במקום שעשעתי את עצמי בעריכת מופעי התעמלות אמנותית עם סרטי מדידה, מחשבות על תערוכת פוסט- מודרניסטיות המערבות אנשים ופתרונות אחסון, והרגשתי חופשייה ומאושרת כמו בחורה בפרסומת של תחבושת היגיינית.
והנה, זה נגמר, ואני נכנסת למסלול הצפוי וידוע מראש: איקאה, ילדים, מוות. ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה ילדים.
ההימלטות למזנון כדי לקנות גלידה שתחזק את עצבינו במסע לא השיגה את התוצאות הרצויות, הואיל ולפנינו בתור עמדה משפחה צעירה ברגע משבר: נשאר בייגל אחד, ואילו להם יש שני ילדים. הדציבלים עלו, החברה לחשה "מה ילד כזה קטן צריך בייגל שלם לעצמו?", אני הרגשתי כאילו אני רואה את העתיד שלי ושאלתי את נפשי למות. אבל היי, לפחות השגנו גלידה.
"התבגרתי", חשבתי לעצמי בעגמומיות לפני השינה
כעבור כמה שעות יצאנו מרוצות ועמוסות בפינת אוכל (מה רע ב"שולחן מטבח" ו"כסאות" הישנים והטובים?), כלי מטבח ושאר דברים לבית. "התבגרתי", חשבתי לעצמי בעגמומיות לפני השינה, מחבקת את הפיל הכחול שקניתי שם באקט של צרכנות נבונה.
לאחר מה שנראה ככמה נצחים, הצלחתי להשתלט על ערימת הקופסאות והרהיטים במרכז הבית ולשוות לזה צורה של, טוב... בית. היה זה יום שישי נעים, והחבר התנתק לכמה דקות מהלימודים כדי שנרכיב רהיטים.
הכל הלך טוב עד שהגענו לספה נפתחת שקרובת משפחה תרמה לי ושהגיעה במקור, באופן לא מפתיע, מאיקאה. נראה שהיא היתה די מבסוטה להיות ספה, ועל כן סירבה בעקשנות לכל ניסיון שלנו להפוך אותה למיטה. החבר הצביע על הספה, שאחד מצדדיה הזדקר בזווית המתקרבת ל-90 מעלות, וציין בידענות שככה זה צריך להיות, כמו כרית. אני התנגדתי לדבריו, נשכבתי על הספה כדי להראות לו שזאת שטות מוחלטת, ולחצתי על החלק העליון כדי להוריד אותו למקום הראוי.
ואז הבת זונה תקפה.
קבלו טיפ ממני – אף פעם אל תלכו מכות עם רהיטים
מצד שני:
רווקה? תחזרי לאיקאה מצוידת בבן זוג
דורית דוד
מיד כשעלינו במדרגות הנעות ונכנסנו לרחבת הריהוט גיליתי שכולם שם זוגות. הרגשתי כאילו הגעתי לבד לנשף הסיום. למרות שאין שלט "אין כניסה לרווקים ורווקות", איקאה היא מסיבה סגורה לזוגות. כמו בתיבת נוח הם הילכו שם בנועם, כשעל פניהם נסוך חיוך של התחלת חיים חדשים
רגע אחד הייתי על הספה, שנייה אחרי זה מצאתי את עצמי שוכבת על הגב על הרצפה, משפריצה דם על כל הסביבה, מייבבת, ומנסה להבין כמה שיניים עפו לי ואם האף נשבר. קבלו טיפ ממני – אף פעם אל תלכו מכות עם רהיטים.
החבר זינק מיידית לעזרה, ונאלץ להתמודד עם חברה שההיסטריה שיגרה בחזרה לגיל חמש (כולל הפוגה קומית קלה בה הודעתי לספה שהיא רעה והרבצתי לה, שלאחריה חזרתי לבכות במשנה עוז). כל ניסיון לבדוק מה מצבי גרם לפריצת גל היסטריה חדש, עד שלבסוף, אחרי שהבטיח לי שאני לא נראית כמו מפלצת ולמעשה המראה החיצוני שלי לא נפגע (חשבתם שהכאב גרם להיסטריה? הלו! אני בחורה!) הוא הצליח לגרור אותי לאמבטיה, שם נכנסתי להתקף מחודש לאור כמויות הדם והכרחתי אותו להסתכל עלי מתקלחת, פן אתעלף ואשבור עוד משהו.
אחרי ביקור במרכז רפואי, צילום רנטגן שגילה שהאף נסדק או אפילו נשבר בקטנה, הדבקה של החתך, הבנה שהשיניים שלי במקומן ומבטים ידענים שהרופא שיגר לעבר החבר אחרי שעניתי סתמית "קיבלתי מכה" בתגובה לשאלתו, תמה הסאגה.
רק בלילה, מתאוששת מתלאות היום, הבנתי פתאום שלעבור לגור יחד זה לא רק להתרחק מהחברות שלי, לוותר על החיים שהיו לי בתל-אביב ולעלות על המסלול המהיר להיות הבנאדם הכי משעמם ובורגני בעולם. פתאום, הבנתי שמשהו מהותי השתנה. אם פעם הייתי פונה למשפחה כשהייתי צריכה עזרה, אחרי זה יכולתי לבחור בין החברות למשפחה, ויותר מאוחר גם לבן זוג, עכשיו הוא האדם הראשון שאפנה אליו. מעכשיו הוא החבר הכי טוב שלי והמשפחה החדשה שלי. ופתאום התחלתי להרגיש את ההתרגשות הזאת שמרגישים כשרק מתחילים להכיר מישהו חדש ולהתאהב בו, ושלמרות שלא הכי קל לי, אני שמחה שאני כאן, איתו.
לפנייה לכתב/ת 
הצלחתי להשתלט על ערימת הקופסאות והרהיטים במרכז הבית
צילום: רוני סופר
מומלצים
