לנפנף את המנגל: שיפודי חזה עוף במשרה
רותי קינן, סרבנית נפנוף ידועה שאף פעם לא הבינה למה צריך לעזוב את הבית הנוח לטובת אכילה רעועה בחיק הטבע, מציעה פתרון לכל מי שסולד מהשהיה בסמוך לפחמים מעלי עשן. שיפודי עוף קלים להכנה שזקוקים רק לזמן קצר על האש
אף פעם לא הצטיינתי בנפנוף. מאז הזיכרון השמור ברפרטואר המשפחתי של הורי, כשישבתי בעגלה עם דגל ביד ודקלמתי "דגל דגל לי קטן" לא זכורים לי רגעים הרואיים דומים. בבית הספר מעולם לא הייתי בין נושאי הנס, לא ביום העצמאות ולא בשום מפגן ספורט. כשהגיע תורי להפיל באלגנטיות את המטפחת או לנפנף בה לשלום בפרידה מאהוב - המציאו את הטישו. לא יצא לי לנפנף בחורים, וגם לא זכור לי במיוחד מישהו שנפנף אותי.
אז עם עבר כל כך מפוקפק בתחום, מה הפלא שמעולם לא התחברתי גם לנפנוף על האש? אם להודות על האמת, כל העניין של אכילה בחיק הטבע אף פעם לא ממש התאימה לי. תמיד התקשיתי להבין למה אנשים בוחרים להמיר את המפלט הבטוח, הקריר או החמים (בהתאם לנסיבות), של הבית, בפיסת חול מוכת חרקים וחשופה לתעתועי מזג האוויר. למה מוכרחים להחליף את הנוחות שבישיבה מול שולחן יציב ואכילת מנות מטופחות ומושקעות בכלים אמיתיים, בישיבה מאולתרת בתנוחת זן יפנית ובאוכל מעורבב בעפר או במחטי אורנים (טבעיים), מוגש בכלי קרטון ופלסטיק חד פעמיים.
גם אחרי שהסכמתי להודות שיש איזשהו קסם בהתנתקות מהחוקים הכתובים הכלולים בפרוטוקול של ארוחות מסודרות, והצטרפתי עם כולם לפיקניקים של שבת עם הזקנים והטף וכל-אחד-מביא-משהו, ידעתי שמקומי הטבעי הוא הרחק מזרימתו המרגיעה (או המעצבנת, איש איש וטעמו) של הטבע השקט.
"הבה נמנגלה וננפנפה"
עם הזמן, ובעיקר אחרי שכולנו השתכללנו, ומיקומו של ה"על האש" עבר משמורות הטבע, שפת הים, הפארקים ואיי התנועה לחצרות של בתים פרטיים מתוקתקים, התחלתי להתאים את עצמי ואת המתכונים שלי לאירועים מזדמנים בסגנון הברביקיו. אני מוכנה אפילו להודות, שחלק מהמטעמים הנצלים על אש פתוחה ממש טעימים לי, ושנתחי הבשר האיכותיים, ששפר מזלנו להניח עליהם את ידינו בתקופה האחרונה, רק יוצאים נשכרים מהצלייה על הגריל ומניחוח הפחמים. למרות זאת, עדיין לא תתפסו אותי מנפנפת: כשאחרים מזיעים על המנגל אני מעדיפה לקצוץ סלט דק-דק, להשקיע את אצבעותיי בשיני שום ובגלדי בצל, ולהציל את שיערי מריח העשן והבשר החרוך.
אבל גם אם נותרתי עצמאית בדעותיי וסרבנית נפנופים מובהקת, פעם בשנה, עם פרוס חג ה"הבה נמנגלה וננפנפה" גם אני משנסת מתני ותורמת את תרומתי הצנועה לאומה. התרומה הזאת מתבצעת אמנם באיזור המוגן מאש, פחמים ועשן, אבל מסתכמת בערימת שפודים קטנים ויפים שזקוקים רק למגע קל של דקות ספורות עם אש גלויה או גריל חשמלי לוהט.
במקור הם לקוחים מהמטבח הדרום אסייתי, אבל במהלך השנים הולאמו (סילאן, שמן זית) ועברו מקצה שיפורים ושיפוצים נרחב במטבח שלי. היתרון הגדול הוא שאפשר להכין אותם מראש, אפילו בערב, להכניס לקופסה ולקחת לפיקניק למחרת. ילדים מתים עליהם ומבוגרים מחסלים בלי חשבון, אז תכינו הרבה – ראו הוזהרתם.
(צילום: ירון ברנר)
שיפודי חזה עוף במשרה
המרכיבים (לכ-30 שפודים):
1 ק"ג חזה עוף
למשרה:1 לימון סחוט
3 כפות סילאן תמרים
1/4 כוס שמן זית
2 כפיות חרדל
2 שיני שום
1 בצל גדול
2 כפות רסק עגבניות
1/4 כפית פלפל שחור
1/4 כפית מלח
אופן ההכנה:
- משטחים את חזות העוף וחותכים אותם לרצועות ברוחב ובעובי של 1.5 ס"מ ובאורך 10 ס"מ לערך, עם כיוון הסיבים.
- משחילים כל רצועה על שיפוד עץ שהושרה במים (אם יש רצועות קצרות יותר, משחילים שתיים על שיפוד אחד, או שחותכים את הבשר לקוביות קטנות (1/2 1 ס"מ) ומשפדים אותן על השיפודים).
- המשרה: מניחים את כל חומרי המשרה במעבד מזון ומעבדים למחית חלקה. מעבירים את השיפודים לכלי אחסון או לתבנית מלבנית ויוצקים עליהם את המשרה. משהים במקרר מספר שעות ורצוי למשך הלילה. הופכים מדי פעם כדי שכל הבשר יהיה שרוי במשרה.
- מחממים גריל פחמים או את הגריל בתנור. צולים קרוב למקור החום מספר דקות בלבד – עד שהבשר הופך לבן אך אינו משחים.
