"לוחמים לשלום"- עצב, כאב וזעם משותף

אמש התקיים בתיאטרון תמונע בתל אביב, טקס זכרון אלטרנטיבי של תנועת "לוחמים לשלום". בטקס, המשותף לישראלים ופלסטינים, ונערך זו השנה השלישית, מבקשים חברי התנועה לזכור את קורבנות האלימות באזורנו, תוך אמירה ברורה כי המלחמה אינה גזירת גורל. ה"לוחמים לשלום" מאמינים כי הדרך הראויה ביותר לכבד את זכר הנופלים, היא על ידי מאבק עיקש להפסקת המלחמה וחתירה לשלום.

מאות משתתפים הגיעו לטקס לשמוע נאומים של לוחמים ונציגי משפחות שכולות משני העמים, קטעי קריאה ושירים בביצוע שלומי שבן, עמיר לב, ג'ורג' סמעאן, ריאד שחאדה אל-חליס, הזמרת-מירה עווד, המשוררת אגי משעול ואחרים. "אנו נפגשים כאן כדי לזכור את הקורבנות תוך מבט מפוכח על העבר - אבל גם על העתיד - ומתוך אמונה כי מלחמה אינה גזירת גורל וכי בידינו למנוע את הקורבנות הבאים".  פתח המנחה חן אלון.

עידן מאיר, חבר ב"לוחמים לשלום", חלק עם הקהל את סיפורו האישי: "באפריל 1995 התגייסתי ליחידת הקומנדו הימי, מילאתי ראותי בנשימה עמוקה וקפצתי לבריכה עכורה מבלי לדעת מה חבוי בתוכה" מספר מאיר. "תוך עשרים חודשים הפכתי מתלמיד תיכון זעיר למומחה ללוחמה זעירה. האמנתי שהשרות ביחידה הוא הדרך הטובה ביותר בשבילי לתרום לחברה ולמדינה, הסתובבתי עם תחושה של סיפוק וגאווה. ב-5 לספטמבר 1997 תחושת האופוריה התנפצה, כמו המטען שהמתין לשניים עשר מחברי ליחידה, שניים עשר לוחמים שיצאו למבצע רב חשיבות באנסריה שבעומק השטח הלבנוני ולא חזרו מעולם."

עידן מאיר, "לוחמים לשלום". צילום שחר פולקוב, אקטיבסטילס

"בשבילי יום הזיכרון הוא יום של דין וחשבון," מוסיף מאיר, "יום שנועד לזכור את הנופלים אבל זהו גם זמן לחשוב איך ממשיכים ומה עושים? ואני שמח שיושבים איתנו חלק מהחברים שלנו הפלסטינים ומזדהים עם הכאב ועם הצורך לחולל שינוי משמעותי בשתי החברות".

מאיר החליט לנתב את תחושותיו הקשות לעשייה: "כששמעתי את הסיפור מותה השרירותי של אביר עראמין בת העשר, בתו של באסאם עראמין ממקימי הארגון "לוחמים לשלום", הבנתי שאת הסיפור הזה החברה הישראלית תהיה חייבת לשמוע. ילדה פלסטינית בת עשר שנורתה בראשה מכדור גומי בפתח בית הספר שלה, ב 16 בינואר 2007 ומתה יומיים לאחר מכן בבית החולים, ואף אחד לא עושה עם זה כלום. הרגשתי שאת הקול של באסאם אנחנו הישראלים צריכים לשים במרכז הבמה, ולא להפסיק לצעוק ולהשמיע עד שמשהו ישמע".

"את המחזה 'אל תעשה לי מסכן פה' כתבתי לבאסאם בעיניים לחות ובבטן הפוכה". מבהיר מאיר, "עמדה למולי המטרה לגרום לקהל להזדהות עם הכאב של האיש. שחקן תאטרון הקאמרי שלמה וישינסקי, אביו של ליאור וישינסקי ז"ל שנהרג בציר פילדלפי במאי 2004, התמסר לסיפורו של באסאם וגילם את דמותו בפסטיבל התיאטרונטו האחרון. המפגש בין וישינסקי לבאסאם היה מרגש בצורה בלתי רגילה, הן במציאות והן על הבמה. אין הבדל בין שכול לשכול אין הבדל בין דם לדם הכאב הוא אותו כאב".

החלפתי את השנאה והנקם באהבה ושלום

חלק ממשתפי הטקס הפלסטינים לא יכלו להגיע פיסית לטקס, (בעיה מוכרת במפגשי התנועה) ואחת מהן, סימה אמבס העבירה את סיפורה האישי באמצעות סרטון שהוצג לקהל. "ב-5 בספטמבר 2001 ,

אחי מוסטפה היה בדרכו אלינו כדי לעזור בהכנות לחתונת אחותי. למחרת הוא יצא לשוק כדי לקנות לה מתנה לחתונה. בזמן שנסע במכונית, ירו מסוקי אפאצ'י שלושה טילים לעבר הרכב שבו נסע. גופו התפזר לחתיכות קטנות. במקום חתונה קבלנו אבל, עצב, אסון. אחי לא היה מבוקש על ידי הצבא הישראלי." מבקשת אמבס להבהיר. "המקרה השפיע מאד על בעלי שהיה ביחסים קרובים עם אחי. הוא הצטרף לגדודי חללי אל אקצה השייכים לפתח, כדי לנקום את דם אחיו. אני הייתי מהראשונים לעודד אותו".

אמבס פורסת מסכת ארוכה של מוות (גם של בן דודה) יגון, וכאב. "ב-28 באוקטובר, 2003, יחידת מסתערבים פלשה לטול כרם בשעות הצהריים ופתחה בירי לעבר בעלי. בגופו נמצאו שבעים קליעים. באופן טבעי, בעקבות האובדן של אחי, בן דודי ובעלי נוצרה לי שנאה גדולה כלפי הישראלים שהרגו את יקיריי. אם יכולתי להרוג אותם לא הייתי מהססת. בהתחלה רציתי לנקום באחראים על הרג בני משפחתי". מוסיפה אמבס שגם בילתה שנתיים וחצי בכלא הישראלי, "אבל עם הזמן הכרתי את 'לוחמים לשלום'. שמחתי לגלות שיש קבוצה ישראלית כזאת. החלפתי את השנאה ואת יצר הנקם בשלום ואהבה".

"אני מפנה את המסר הזה לישראלים" מסכמת אמבס, "חייבים לשלב ידיים ולהגשים את השלום לשני העמים. חייבים להפסיק את האלימות ואת שפיכות הדמים. זה רק מוביל לעוד אלימות ולעוד שפיכת דם. אני עושה זאת כדי לשמור על ילדיי ועל אחיי שנותרו, האנשים שאני אוהבת. ואני יודעת שגם בצד הישראלי רוצים לשים קץ לאבדן. לכן הם חייבים ליזום ולפעול להגשמת השלום".

הקהל באירוע. צילום שחר פולקוב, אקטיבסטילס

מוכנים להלחם יחד, אולם רק למען שלום ופיוס

"ההחלטה שלנו לזכור יחד את הקורבנות המשותפים לשני העמים, החלטה שרחוקה מאוד מן הקונצנזוס בשתי החברות – הישראלית והפלסטינית, באה מתוך תפיסתנו שגורלם של שני העמים שזור אחד בשני". מספר משה פסח "לוחם שלום" נוסף. "רמאללה וירושלים, קלקיליה וכפר סבא, טול-כרם ונתניה נשמעים כמו מקומות רחוקים מאוד אחד מן השני, אך, למעשה, תמיד יישארו ערים שכנות". פסח אף מכריז על  פתיחת קבוצת מפגשים חדשה ,קבוצת ג'נין- תל-אביב, ומסכם :"אנו סבורים כי לא די בדיבורים, הצהרות ומפגשים חד-פעמיים".

לעצב והתוגה המלווים את טקסי יום הזיכרון, התלווה בטקס זה גם זעם רב על המצב כפי שהוא, פסח מפרט "זעם על הקלות בה הוקרבו כל אותם חברים נפלאים. זעם על הקלות בה המנהיגים שלנו, של שני הצדדים,  שולחים אותנו להיות קורבנות נוספים כשהם עצמם מרוויחים ונבנים מהסכסוך. זעם על כך שמתעלמים מיוזמות שלום ומשחקים במשחקי מלחמה כאילו לא מדובר בחיינו שלנו, החד פעמיים כל כך. זעם על כך שמתמקחים על מספרי אסירים ונוטשים את הילדים ולא מחזירים אותם הביתה. זעם על שלא שאלנו: למה? למה?"

מירה עווד. צילום שחר פולקוב, אקטיבסטילס

"ומתוך הזעם הזה אני פועל" מוסיף פסח. "ומתוך הזעם הזה אני רוצה לצעוק, ולקרוא לכולנו, פלסטינאים וישראלים, שיהיה בנו את האומץ לסרב לקחת חלק במעגל הדמים הזה. שיהיה לנו האומץ להקים יחד קהילה של שלום, שמאמינה בעצמה ובונה אמון בקרב החברות המפורקות והשסועות שלנו, קהילה שלא מפחדת, שבונה תקווה ומסלקת את היאוש. וביחד נאמר - די! מספיק! אנחנו לא מוכנים להיות יותר קורבנות של הנהגה טיפשה וחלולה. אנחנו מוכנים להלחם יחד בכל הכוח, אולם רק למען שלום ופיוס".