ההר נפל: מסע בסין שאחרי הרעש
כשהאדמה רעדה אתמול בלב מחוז סצ'ואן בסין, יצא כתב ynet למסע בעקבות ההרס הרב שהמיט רעש האדמה על האזור. הוא הצטרף לכמה סינים שביקשו להגיע למשפחותיהם בכפר הסמוך למוקד הרעש, והגיע אל העיר החרבה דוג'יאנגיאן - עד שנעצר על ידי החיילים
הזמן: 14:20, אתמול (יום ב'). המקום: בית קפה מוכר בעיר צ'נגדו, בירת מחוז סצ'ואן. האירוע: רעידת אדמה בעוצמה 7.9 בסולם ריכטר. במשך חמש השניות הראשונות כולם מרימים את העיניים מהספרים והמחשבים הניידים, אווירה של בלבול באוויר. כוס קפה שמתנפצת על הרצפה משמשת כיריית הזינוק – לצאת לרחוב, ומהר. טירוף בעיניים, חזקים מלפנים וחלשים מאחור, נסים הנוכחים על נפשם בריצת אמוק לרחוב.
רעידת האדמה בסין - רבבות נעדרים, כ-12,000 הרוגים:
- רעש אדמה חזק טלטל את מערב סין
- אלפי הרוגים ברעש במחוז סצ'ואן
- "החזיקו מעמד", זעק רה"מ ללכודים
- אלפים נעדרים לאחר הרעש
- אחרי הרעש: עדיין מחפשים ישראלים
האדמה זזה בתנועה גלית, הבניינים מתנענעים מצד לצד, מרגישים שזה רציני. המחשבה הראשונית: איפה לעמוד? מסתכלים למעלה, מתחמקים מעמודי החשמל והבניינים, ומחפשים מקום בטוח. שיא הרעידות נמשכות כשלוש דקות, אך האדמה ממשיכה לרטוט עוד דקותיים נוספות. איש לא חוזר פנימה, כולם מציפים את הרחוב, מחכים למהלומה נוספת. רשת הטלפונים היא הראשונה לקרוס, ומייד אחריה מושבתות אספקות החשמל והמים.
הרחוב כמרקחה. אמבולנסים, כבאיות וניידות משטרה עושים את דרכם דרך פקקי התנועה והתאונות. הרעש בלתי נסבל. האווירה, לא נעים להגיד, מזכירה פיגוע. מצידנו בית החולים האזורי, החולים מחוברים לאינפוזיות, אלונקות, תחבושות וכסאות גלגלים הופכים את הרחוב למרכז סיעודי אחד גדול, אין פרטיות, כולם מצלמים. מי שיכול מתעדכן על פרטים באינטרנט, וכשמתפרסמת הודעה על מיקום משוער, אני ועוד שניים כבר עושים את הדרך לתחנה המרכזית הבין עירונית.
היעד: דוג'יאנגיאן
המרחק לתחנה כ-30 קילומטרים. הרחובות פקוקים, מלאי זכוכיות, מלאים סינים מוכי-הלם. אין סיכוי לתפוס מונית, ותנועת האוטובוסים מופסקת זמנית. עוברים את חצי מהדרך בהליכה מהירה, ואת החצי השני - באוטובוס מלא עד אפס מקום, שמהירותו איטית מקצב ההליכה שלנו. הספק מעליב של 30 קילומטרים ב-4 שעות. לתחנה אנחנו מגיעים בשעה 19:30. בשל הרעש, הופסקה תנועת האוטובוסים לערים וונצ'ואן ואבא, עקב חסימות הכבישים.רוכשים כרטיסים לדוג'יאנגיאן, אשר נמצאת באמצע הדרך למרכז רעידת האדמה. זו הנקודה הרחוקה ביותר שאליה ניתן להגיע ברכב ציבורי. הכניסה לשם אסורה על רכבים פרטיים. ב-20:30 מצליחים להידחס פנימה, והאוטובוס מתחיל בדרכו, אחרי שהפקח מסרב להעלות נוסעים נוספים, ומוריד אותם בכוח מהרכב. באוטובוס שוררים אבל ואווירת נכאים. הקשיש שמלפנינו מספר לנו שכל משפחתו נמצאת בכפר הקרוב למרכז רעידת האדמה, ואין ביכולתו ליצור עמם קשר טלפוני.
האוטובוס בקושי מספיק לעזוב את התחנה, וחבורה של כעשרה צעירים סינים רצים לצידו, מנסים להשיגו. כשהאוטובוס עוצר ברמזור, חוסמים שנים מהם את הכביש בגופם, והיתר מנסים לפרוץ לאוטובוס בכוח. אחרי ויכוח אסרטיבי של 5 דקות, מחליט הנהג להעלות אותם. הם מתיישבים לידינו, לאורך כל הרצפה, מחוברים לאס.אם.אסים, דולים מידע ממכרים ומהחדשות, ומעדכנים את הנוסעים במספר ההרוגים בכל כפר. לאחר שיחה עם אחד מהם, מתברר לנו שמשפחותיהם נמצאות בלב הסערה, ושאין לדעת מה עלה בגורלם.
"היינו חייבים להידחף, אחרת לא היינו מגיעים. אנחנו חייבים להגיע אליהם, חוששים לגורלם", אומר לי מאו-דון, צעיר סיני מתנשף, מנגב את זיעתו עם בנדנה. באופן מיידי, תחושת הסלידה כלפי הבריונים הופכת לאמפתיה. "אבל אין תחבורה, איך תגיעו אליהם?", אני שואל. "בכל דרך אפשרית. אם צריך - גם ברגל", הוא אומר. אך לפתע מקבל מאו-דון הודעה, ופניו נופלות: "ההר נפל!" הוא צועק. משפחתו גרה על ההר.
קיר לבנים שקרס על מכונית בדוג'יאנגיאן (צילום: רונן מדזיני)
אין צרחות, רק שקט מצמרר
מגיעים לדוג'יאנגיאן. התחנה המרכזית הרוסה לחלוטין, האוטובוס עוצר כקילומטר ממנה. אנו מצטרפים לחבורת הצעירים ומתחילים לצעוד, בלי לדעת לאן, כמה זמן, או למה לצפות. העיר חרבה. דרך בניינים הרוסים וחושך מוחלט, מנסים להדביק את קצב ההליכה המהיר של מאו-דון וחבורתו. לצידי הדרך מחנות פליטים: אוהלים ויריעות ניילון מפוזרים בכל העיר, והסינים יושבים שם באפילה. אין צרחות, יבבות או בכי, רק שקט מצמרר.
המרחק לביתם של הצעירים הוא 50 קילומטרים. על הכביש אין מכוניות פרטיות, רק משאיות צבאיות מלאות חיילים, ורכבי שירות למיניהם. אין סיכוי לטרמפ, מתכוננים נפשית להליכה. אנו מתרחקים ממרכז העיר, אין זמן לצלם הריסות פן נאבד את מכרינו ודרכינו. מתוך האפילה מסמנים לנו את דרכינו עשרה אורות קטנים - אלו הן הסיגריות המהבהבות שבהן אוחזים כולם. אחרי שעה של הליכה-ריצה, יוצאים להפסקה נדירה - לקנות מים ולנוח.
קמים מהמדרכה, ומתחיל הגשם. כולנו, 13 אנשים, לבושים בחולצות קצרות, אבל איש לא חושב לעצור. הסינים חובשים שקית ניילון לראשם, וממשיכים. הולכים בלי הפוגה, הבגדים נוטפים מים, המצח נוטף זיעה, ורוח עזה מקשה על ההתקדמות. אחרי שעה וחצי נוספות - עוד הפסקה. מכריי ואני מתיישבים על הרצפה הרטובה, תוהים למה אנחנו עושים את מה שאנו עושים. לא מספיקים להגיע למסקנה, וכבר צריך לקום ולהמשיך.
הדרך המשובשת בין דוג'יאנגיאן לוונצ'ואן הנצורה (צילום: רונן מדזיני)
מנסים לעמוד בקצב של החיילים, ואם אפשר, לא למות
התחנה הבאה – הר. פנס אחד, 13 אנשים, טיפוס בבוץ תחת גשם שוטף. שעה של טיפוס נוראי ושלושה סימנים כחולים מאוחר יותר, אנחנו מגיעים למעלה. השעה היא חצות, הגשם והרוחות הופכים בלתי נסבלים, נעשה קר, והסוף לא נראה באופק. מצטרפים לארבעה סינים המסתתרים תחת יריעת ניילון, ומצטופפים מסביב למדורה, בתקווה שהגשם ייחלש.הסינים החביבים מכבדים אותנו בארוחת הערב שלהם – שום. לא לחם שום, לא אורז עם שום - פשוט שום טרי. ארבעת הסינים ממליצים לעצור פה, אומרים שהדרך מסוכנת - אבל אין על מה לדבר, חייבים להמשיך. בזמן שאנחנו מתארגנים לצאת שוב לדרך, האדמה שוב רועדת – רעידת-משנה (אפטרשוק). כולם מזנקים, אין לאן לברוח. למזלנו מדובר באירוע לא רציני. מתיישבים, מחזירים את הנשימה, ולפתע שומעים שאגות באופק – מחלקה צבאית של כ-40 חיילים עוברת לידינו, חמושים באוכל ותרופות להעביר לוונצ'ואן הנצורה.
"חמש שעות" אומרים החיילים, ואנו רצים אחריהם. הדרך הרוסה לחלוטין. בין סלעי-ענק למפולת אדמה, אנו מנסים לעמוד בקצב של החיילים, ואם אפשר אז גם לא למות. רצים על גשרים ובמקומות צרים, כדי שלא נהיה קורבן למפולת. החיילים מאיצים בנו, אנו מאיטים אותם. כשהם שואלים אותי מה אנחנו עושים פה, אני עונה את מה שקבענו בינינו מראש כהכנה למצב שכזה - אנחנו מחפשים חבר שהיה שם בעיר ונותק עמו הקשר.
גופות בצד הכביש לדוג'יאנגיאן. מניין ההרוגים מאמיר (צילום: רונן מדזיני)
שיעור בנחישות, נאמנות והתמדה
אחרי שעתיים מפרכות בלי הפסקה, החיילים פוקדים עלינו לעצור. "אסור להמשיך פה. מסוכן". הצעירים מתווכחים, בלא הצלחה. חייבים לעצור ללילה. גשם שוטף וקר, לידנו כפר הרוס ואוטובוס מלא בתושביו. אנחנו מבקשים להיכנס אך הם מסרבים להכניס אותנו בתואנה שאין מקום. מוצאים שמשיות ובונים מיגון מהגשם, אך קופאים מקור. הסינים פורצים למכוניות שמסביב, והולכים לישון בהן, לקול האזעקות. לבסוף נכמרים רחמיו של נהג האוטובוס עלינו, והוא מעלה את שלושתנו.אוטובוס של פליטים, הרגשה של צביטה בלב. בתיהם נחרבו, משפחותיהם נפגעו, אך הנה הם מסכימים להצטופף ולאסוף אותנו. השעה 5 בבוקר, אי אפשר לישון, הגוף דואב, חיילים בדרך. 15 ק"מ מהיעד, אנו מחליטים לוותר. עם חיילים סיניים לא מתעסקים, והדרך ארוכה הביתה. נפגשים עם מאו-דון וחבורתו בבוקר, אבל הם לא מתכוונים לוותר. הם מחפשים לעקוף את החיילים דרך ההר. את סוף הסיפור לא זכינו לדעת, אבל קיבלנו שיעור בנחישות, נאמנות והתמדה.
חוזרים באור, ונחשפים למחזות המזעזעים שחלפנו על פניהם לפני שעות ספורות. בתים הרוסים, מכוניות מעוכות, גשר הרוס, גופות. היום לא שקט כמו הלילה, המסוקים באוויר, זעקות כאב נשמעות ממחנות הפליטים, העיר דוג'יאנגיאן באבל. עוברים ליד האוניברסיטה בה נקברו חיים 50 סטודנטים. צמרמורת עוברת בגוף, ורק רוצים להסתלק. מניין ההרוגים ממשיך לעלות, ובינתיים חזרו החשמל והמים לצ'נגדו.
לפנייה לכתב/ת 
