שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קבב רומני מקורי: רפי אוכל בבוקרשט

    רפי אהרונוביץ' נסע לביקור משפחתי ברומניה, שהפך למרדף אחר הקבב המושלם

    אני רוצה לספר לכם על רומניה, על קצה המזלג, או יותר נכון לומר על קצה הקיסם. קיסם על שום מה? על שום עשרות הקבבים שטרף עבדכם, הלא כל-כך נאמן, במשך 6 ימים. קבבים בהם נועצים קיסמים, טובלים בחרדל ואוכלים. ובכן ממש לפני תחילת חג האביב, קצת לפני השרב הראשון, יצאנו לבקר, הגברת ואני, את הגדול שגר ברומניה. מסע שהחל כביקור משפחתי הפך, איך לא, לחיפוש אובססיבי אחר קציצת הקבב המושלמת, וגם אחר החמוצים הטובים והמנדינה - אותה עוגה זכורה לטוב, הסברים בהמשך.

     

    הגיבן מבוקרשט

    כבר בטיסה לבוקרשט מיצי הקיבה החלו לעבוד. מסתבר שכוחותינו כבשו את רומניה ובמטוס כולם מכירים את כולם, פונים זה לזה בשמות פרטיים, מתבדחים עם הצוות, מחליפים חוויות ואני מנסה כמיטב יכולתי להשתלב. בלי כוונה עליתי על שיחה של שני אנשי עסקים, לבושים בחליפות מגוהצות למשעי, שישבו לפניי. המשופם הוציא משפט שמיד העיר את כל חושיי הבטחוניים. זה היה משהו שנשמע כאילו לקוח מאיזה ספר ריגול: "חייבים לעבור אצל הגיבן". השני, שנראה כמו סרג'יו קוסטנצה, ענה בגמגום קל. "כל כך מוקדם?", "ברור", ענה המשופם בתשובה נחרצת. "הגיבן יהיה במיטבו ב-11 בבוקר". "כן, אבל בירה וקבבים ב-11 בבוקר?" התפלא השני.

     

    חושיי הבטחוניים נרגעו ואילו חושיי הקולינריים התעוררו לחיים. "אין כמו הגיבן", נכנסתי לשיחתם בחיוך, תוך שאני קורא לדיילת בשמה הפרטי (משום מה היא התעלמה). "הבירה שלו מצויינת", הוספתי ושניהם הביטו עליי בבוז. "איזה בירה? הבירה שלו כמו אצל כולם. לגיבן הולכים בגלל הקבב". "ברור", תיקנתי את עצמי בזריזות ושקעתי בכסא, תוך שאני לוחש לאוזנה של הגברת, "הבן שלך עובד בעיר שבה יש גיבן שהקבבים שלו גורמים לאנשי עסקים לאחר לפגישה, ואני צריך לשמוע את זה מאנשים זרים?"

     

    טוב, אז הגיבן הוא באמת גיבן. עומד על גריל ועליו עשרות קבבים. ישבנו. הזמנו קבב, חרדל, בירה מקומית וחמוצים. על החמוצים אפשר לוותר - נקודה כאובה שעמה התמודדנו כל הטיול. - אבל חוץ מזה היה טעים. התחלה סבירה לטיול, לא יותר. אחר כך חטפתי צמאון חשוד, מה שהעלה את הסברה שהקציצות המופלאות של הגיבן מתובלות בתבלינים מכילי מונוסודיום.

     

    השלג נערם בצידי הדרכים

    יצאנו מבוקרשט בדרך לפרדיאל, עיירת סקי בגובה 1000 מטר. עצרנו בדרך לבייגלה פריכים וקשקבל מעושן משובח. הגברת הצטיידה בכפפות, כובעים כפריים ושאר אביזרי תיירות ואכלנו תוך כדי נסיעה.

     

    ישנו במקום שנקרא "וילה ויטאליס" (טלפון: 00-40-268457019) אצל זוג ישראלים בשם רון וענת. הזוג מארח במלונית עם הרגשה ביתית וחדרים נקיים ונעימים המאובזרים בטלוויזיה עם מסך שטוח. הזוג יקח אתכם לטיולי טרקטורונים, בשלג או בלעדיו ובנוסף הם יודעים להמליץ על מקומות בסביבה ומפנקים בארוחת בוקר טובה. אם יהיה קר, תאכלו לצד אח עצים בוערת. פרדיאל היתה כל מה שציפינו ממנה והשלג עדיין נערם בצידי הדרכים.

     

    למחרת נסענו לברשוב. עיר מקסימה עם מדרחוב יפה ותוסס, ככרות, בית כנסת ומספר לא מבוטל של קונדיטוריות. עברנו אחת אחת, תאמינו לי. טעמנו אקליירים ומנדינות וזה עדיין לא היה זה.

     

    הטקסני שמבין בברביקיו

    שבנו לבוקרשט שהיתה סגורה ומסוגרה. הסתבר שהנשיא בוש הגיע לוועידת הנשיאים. "כל הכבוד", אמרתי לגברת, "הטקסני הזה בטח מבין משהו בברביקיו, הוא בטח בא לאכול קבבים".

     

    טיילנו בעיר העתיקה. ברחוב אחד מצאנו מרכז קולינרי עם מסעדה וותיקה בשם קרו קוברה (caru-cu-bere) שבתרגום מילולי זה כרכרת הבירה. המקום נראה כמו כנסייה. הוא די מפואר מבפנים ומעורר חרדת קודש. אכלנו צלעות בינוניות. "בטח", אמרה הגברת, "מי מזמין בייבי בק ריב במסעדה רומנית?". "אחד שטחן 400 קבבים עד עכשיו", אמרתי. הבירה היתה טובה והממליגה עוד יותר.

     

    כמה בתים ליד נמצאת קונדיטוריה צרפתית מצוינת. אפילו המנדינה היתה בנוסח צרפתי, עם שוקולד 70 אחוז. יותר מדי גורמה. גילינו בסביבה במשך היום גם גינת קבב. על שום מה? מוכרים שם רק קבבים וחרדל, בירה, לחם לבן וחמוצים - שכרגיל לא שווים. המקום עממי מאוד, כולל המוסיקה, התפאורה והטיפוסים שמסביב. בצד יש חלון קטן ואפשר להתחמם עם כוס של יין חם מתובל.לא רחוק משם יש כוך בייגלה. אקדים ואומר שמבחינתי הבייגלה הרומני הוא פסגת הקולינריה המקומית, כפי שגיליתי בסיורי הנוכחי. בצורת 8 , פריך, יוצא כל היום מהתנור, עם ציפוי מדהים של פרג ומלח. אנא קנו לפחות 10 כי תחסלו 5 כשתמתינו בתור לקבב.

     

    עוד קבב שהיה טוב במיוחד נדגם דווקא בשוק הגדול. "אתה באמת אמיץ", הסתכלה הגברת במבט מעריץ. "לאכול קבב כאן בשוק?" "נכון", אמרתי. "מה אני לא עושה בשביל ההסטוריה". כמובן שלפני כן שמתי עין על משפחה עם 4 ילדים שחיסלו מגש ענק של קבבים ונשארו בחיים ורק אז העזתי גם אני.

     

    הביקור ברומניה היה קצר. אכלנו עשרות קבבים, רובם טובים, ביקרנו בעשרות קונדיטוריות, כולל בקפשה, המפורסמת ביותר בבבוקרשט. לסיכום אומר, אין למצוא חמוצים טובים ברומניה, הרוב תעשייתי מתוצרת טורקיה ובולגריה. והעוגות? כנראה שאת טעם המנדינה מהילדות - שכבות של עוגת ספוג כושית ספוגה ברום, ביניהן קרם שוקולד מאיכות לא מי יודע מה, וזיגוג שוקולד פשוט ואלוהי מסביב, לא ניתן לשחזר. חזרנו. נשבענו שלא נאכל קבב לפחות יומיים, אבל בשבת הכנו קבבים.


    קבב בהכנה (צילום: יעל גרטי)

     

    קבב רומני

    המרכיבים:

    1 ק"ג בשר בקר טרי עם אחוזי שומן ניכרים, למשל שפונדרה וצוואר טחונים בטחינה כפולה

    2 שיני שום כתוש

    1/2 כפית מלח

    1 כפית פלפל שחור

    3/4 כוס ציר בקר, אפשר מאבקה

    1 כפית גדושה סודה לשתייה

     

    אופן ההכנה:

    1. ממיסים את הסודה לשתיה במרק, כשהוא פושר.
    2. מערבבים היטב יחד את כל המרכיבים.
    3. בידיים רטובות יוצרים קציצות ומניחים ללילה של מנוחה.
    4. צולים על רשת ומגישים עם קיסמים וחרדל.

     

    קבב הבית

    המרכיבים:

    1 ק"ג בשר בקר טרי עם אחוזי שומן ניכרים, למשל שפונדרה וצוואר טחונים בטחינה כפולה

    1/2 כפית מלח

    1 כפית פלפל שחור

    1/2 כפית פלפל אנגלי טחון

    3 בצלים גדולים, פרוסים לחתיכות ומטוגנים עד כדי השחמה רצינית

    1 כף חומץ בלסמי

    2 שיני שום כתוש

    צרור פטרוזיליה קצוצה

     

    אופן ההכנה:

    1. במעבד מזון טוחנים את הבשר עם הבצל והפטרוזיליה ויתר המרכיבים.
    2. יוצרים קציצות ומניחים ללילה במקרר.
    3. מטגנים במחבת טפלון ומגישים על חצי פיתה קלויה, עם טחינה ועגבנייה טרייה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארץ הקבבים. בוקרשט
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מומלצים