שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אנה אמלי
    מסביב לסבאלברד ב-80 יום עם קיאק
    אלון אוהד החליט לשבור את השגרה ולצאת למסע של הקפת איי סבאלברד, שבקוטב הצפוני, בסירת קיאק. האם האוכל יספיק? איך יתמודד עם הקור ומה קורה בהיתקלות עם דוב קוטב? אנחנו נלווה אותו במשך 80 ימי המסע

    אפשר להבין למה אדם המתפרנס מכתיבת שורות קוד בכל מני שפות תכנות, ירצה לצאת מהמשרד ומהישיבה הארוכה מול המחשב אל המרחבים האינסופיים של הים. וזה בדיוק מה שאני עושה בשבע השנים האחרונות, מאז שמלאו לי שלושים, באמצעות חתירה בקיאק.

     

    במהלך השנים הלך וגדל בתוכי חיידק החתירה וכבר הספקתי לצאת למסעות קיאק במספר לא קטן של מקומות, בינהם שייט חתירה להקפת טסמניה (אוסטרליה). אבל עם כל מגוון המקומות אליהם הגעתי, מעולם לא יצא לי לחתור בנוף ארקטי אמיתי, בין קרחונים ושלג. ביקור בנורבגיה לפני כשנה וחצי העלה בראשי הרעיון להגשים גם את החוויה הזו לצאת לטיול בסבאלברד.


    השותף טים בפעולה (צילום: טים סטאר)

     

    מסע שמעולם עדיין לא הושלם

    סבאלברד הינה קבוצה של איים הממוקמים עמוק בתוך חוג הקוטב, בין נורבגיה לקוטב הצפוני. זוהי טריטוריה בשלטון מנהלי נורבגי (אבל יש לשורה של מדינות נוספות זכויות במקום). סבאלברד היתה ידועה בעיקר כמוקד לכריית פחם, אך בשנים האחרונות הפכה להיות מוקד למחקר סביבתי ועליה לרגל למטיילים המחפשים ריגוש באחד מהאזורים הארקטיים המעניינים ביותר. בסבאלברד קיימת אוכלוסיית דובי הקוטב הגדולה בעולם ועל אף דלילות הצמחיה במקום, העושר הביולוגי הוא עצום.

     

    הקפת סבאלברד בקיאק ימי, מסע שמעולם לא הושלם עדיין בהצלחה, אמורה להימשך כ-80 יום, וכמובן שטיול כזה הוא לא אתגר אחד מוגדר וידוע מראש, אלא רצף של קשיים שכל אחד הוא אתגר בפני עצמו. בסבאלברד אין כמעט ישובים ובמהלך כל המסע עד לסיומו לא מגיעים לנקודת ישוב. יש לכך כמובן הרבה השלכות מבחינת התארגנות והערכות, אבל ההחלטה החשובה ביותר, היא בחירת החבר למסע.

     

    אם אין אני לי, חברי לי

    בחירת שותף למסע היא דבר קשה ומורכב ואני מניח שרק בדיעבד ניתן לקבוע האם השותף שנבחר אכן מתאים. בהנחה שיכולת החתירה

    של השותף היא אכן גבוהה - וטים הוא חותר קיאקים מעולה - זה קשור בעיקר לכימיה ההדדית ולשאלה האם שני השותפים באותו הראש. השותף הקבוע שלי במסעות הקודמים, מישה הויכמן, נמצא בניו זילנד בטיול משלו ומסיבות משפחתיות לא יכל להצטרף אלי לטיול כל כך ממושך ממילא. את טים הכרתי בתקופה בה גרתי באוסטרליה. נהגנו לגלוש ולחתור בקיאקי whitewater ביחד ואני מאמין שהוא השותף הנכון בשבילי.

     

    אוכלים 5,000 קלוריות ליום

    אוכל הוא תמיד עניין חשוב בטיולים כאלה. במיוחד מאחר שעלינו לדאוג מראש לאוכל ולדלק לכיריים לתקופה של 80 יום. בגלל המאמץ הפיזי הקשה ותנאי הקור העזים, כמות האוכל היומית היא גבוהה הרבה יותר ממה שאדם רגיל צורך באופן יומיומי, משהו כמו 5,000 קלוריות ליום, ואף יותר.

     

    לאוכל צריך לדאוג מראש. פגישה עם דייגים (צילומים: מישה הויכמן)

     

    התמזל מזלנו ואת רוב האוכל שלנו נקבל משתי נותנות חסות, אחת מהן היא חברת הרדוף המקומית. הרעיון הוא ליצור מגוון רחב של מזון בריא ואיכותי, גם בגלל הצורך הפיזיולוגי, אבל לא פחות מכך, בגלל הצורך הפסיכולוגי באוכל שאינו חדגוני ומשעמם.

     

    הקור העז מחייב אותנו לשאת עימנו גם בגדים איכותיים ובכמות מספקת. אמנם הטמפרטורה הממוצעת במהלך חודשי הקיץ היא 3-6 מעלות, אך עדיין יתכנו ימים בהם הטמפרטורה תרד למינוס 10, או אפילו מינוס 20 מעלות. טמפרטורת המים קרה מאוד גם כן, בין מינוס מעלה אחת ל-6 מעלות, תלוי באזור. לכן, גם ביום חם יחסית, עלינו להתלבש בצורה מוגנת, בגלל סכנת היפותרמיה מיידית במקרה שבו נאלץ לפלוט מהקיאק ולא נהיה לבושים כראוי.

     

    חתירה, התארגנות, מנוחה

    מהלך המסע מחייב חתירה יומית, ממאהל אחד למשנהו. אחרי יום חתירה מאומץ נכנסים לשיגרה של הקמת מחנה: הקמת האוהל, הכנת ארוחת ערב, דיווח על מאורעות היום, המיקום שלנו, קבלת תחזית מזג אוויר באמצעות טלפון לוויני, טיפול בפציעות, מנוחה והירגעות.

     

    לאחר לינה בלילה מואר לגמרי (בעונה הזו השמש לא שוקעת בסבאלברד), מתחיל ריטואל של פירוק המחנה: הכנת ארוחת בוקר, קיפול הציוד והכנסתו לתוך הקיאקים. מנסיון העבר, הקמה ופירוק מחנה, כולל כל ההכנות, גוזל כ-5 שעות בכל יום (בימים הראשונים הזמן הנדרש הוא אף ארוך יותר בגלל שאנחנו לא כל כך מתורגלים). שאר הזמן מוקדש לחתירה או מנוחה.

     

    חתירה ממאהל אחד למשנהו. לינה על החוף באמצע מסע

     

    במסע להקפת סבאלברד הקמת המאהל תהיה קצת שונה מהטיולים שלי בעבר. אחרי הקמת האוהל, נצטרך להקים מסביב לאוהל והקיאקים גדר ממעדת קטנה, שהיקפה כ-240 מטר. גדר זו הכרחית כהגנה מדובי קוטב. דובים אלה, למרות המראה החביב שלהם, הינם טורפים מסוכנים ללא אויבים טבעיים. במידה והדובים ינסו להתקרב לאוהל, הם ימעדו על הגדר ויפעילו זיקוקים שתפקידם להבהיל את הדובים מצד אחד, ולהתריע על הימצאותם, מצד שני. אנו נהיה חמושים ברובה להגנה עצמית, וכמו כל אמצעי הבטיחות, הם שם מתוך תקווה שלא יעשה בהם שימוש.

     

    מתכוננים גם לסכנות אחרות

    כמובן שהדובים אינם הסכנה היחידה. רבים שואלים אותי מה עושים קורה אם קורה משהו? באזור כה נידח, כל כך רחוק מנקודת ישוב, ללא קליטה סלולרית. אפילו תקלה טריוויאלית, כמו נזק בלתי הפיך לקיאק, משמעותה הפסקת המסע. אבל איך מפסיקים מסע כשנמצאים כל כך רחוק? מה קורה אם נפצעים? איך מזעיקים עזרה.

     

    כבר כמה מסעות אני נושא עימי משואת איתור (טרייסר). זה מכשיר אותו אני נושא עלי בכל רגע נתון במסע ובמקרה בו נזדקק לעזרה מיידית ודחופה, פשוט פותחים את האנטנה של המכשיר ולוחצים על כפתור ההפעלה. המכשיר שולח אות לוויני המסמן את מיקומנו המדוייק (ברמה של מטרים בודדים). האות נקלט במוקד סיוע בינלאומי שמפעיל את כוחות ההצלה הקרובים ביותר.


    מה קורה במקרה של נזק בלתי הפיך לקיאק?

     

    בסבאלברד ישנם מסוקים המיועדים לאיתור וחילוץ, ויכולים להגיע לכל פינה בקבוצת האיים בזמן קצר יחסית. כמו הרובה, גם הטרייסר מונח בכיס מתוך תקווה שישאר מיותם.

     

    אז מה בכל זאת מביא אדם לרצות לשבת במושב קיאק שרוחבו כחצי מטר במשך חודשיים וחצי, ועוד בתנאי קור קשים כל כך? במהלך המסע אחלוק אתכם כאן, מדי שבוע, את הרגעים היפים והקשים שמסע כזה מזמן, ואני מקווה שאולי בסופו גם אני אוכל לענות על השאלה הזו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אוהב את המרחבים של הים. אלון אוהד
    צילום: אנה אמלי
    מפת סבאלברד והמסלול המתוכנן
    איור: אנה אמלי
    מומלצים