נשבה בקסם של אמוי

בדרום מזרח סין, אל מול האי טייוואן, ממוקם מחוז פוּגִ'יאָן - אלמוני אך מיוחד. מרבית תושבי האי משויכים לקבוצה האתנית "מין", אך גם קבוצות אתניות רבות אחרות שוכנות במחוז. "בכל חמישה קילומטרים אשר תתקדם בפוג'יאן תתקל בתרבות שונה. בכל עשרה קילומטרים שתתקדם – תתקל בשפה שונה", מעידים סינים על המחוז, ורומזים על ריבוי התרבויות והדיאלקטים (מעל מאה) שבו.

המחוז הוא מקור לסוגים רבים של תה, ואחת מנקודות המוצא העיקריות של סחר התה בעבר. למעשה, המילה "תה" בשפה העברית והאנגלית, שאולה למעשה מניב ה"מינאן" המקורי. בשנת 1689, איגדה שושלת צ'ינג את טייוואן למחוז פוג'יאן, וכיום מוצאם של כ-80% מתושבי טייוואן הוא מאותו מחוז.

עקב נופו ההררי, עד לשנות החמישים של המאה שעברה היה פוג'יאן המחוז המנותק ביותר לגישה מבין מחוזות סין ואחד העניים שבה. עקב מיקומו האסטרטגי אל מול חופי טייוואן והקשר ההיסטורי שביניהן, שודרג נמל העיר אָמוֹי (כיום שְיָאמֶן), ונסללה מסילת רכבת המקלה על ההגעה אל העיר. מכאן ואילך, הדרך להפיכת המחוז לאחד מהמשגשגים ביותר בסין הייתה קצרה.

מופע פולקלור בפוג'יאן (צילומים: רונן מדזיני)

הקסם של אמוי

לשיאמן הגעתי די במקרה, תוך מסע חיפושים אחר אוניברסיטה מתאימה ללימודי סינית. מאחר שאין זה פשוט לבחור מוסד אקדמי ראוי מבין אלפי אוניברסיטאות פוטנציאליות, שאלתי את עצמי: אם כבר ללמוד סינית, למה לא לעשות את זה על אי?

את האינטראקציה הראשונית ביני לבין האי, אינני יכול לתאר כחיובית. הגעתי בלילה, היישר לתוך קבלת פנים חמה של תופעה הנקראת "מזג אוויר טרופי" – סערת גשמים וחום אימים, מה שמצריך לבוש אירוני של גופייה ומטרייה. כך הגעתי עייף ורטוב לאכסניית הנוער המצ'וקמקת, בה הזמנתי לי חדר מראש. הדלפקנית עימה שוחחתי מוקדם יותר בטלפון, העלתה ברוב חוצפתה את מחיר המיטה במעונות, מתוך ידיעה כי בשעה כזו ובתנאים כאלה אין לי לאן ללכת.

זה לא נדיר להיתקל במקרים מעצבנים מעין זה, בעיקר כאשר מתנהלים מול תעשיית עושקי התיירים, בסין ובכל מקום אחר. לזכותו של המקום, הנני יכול להעיד כי זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בהם נתקלתי בתופעה כזו באי. שיאמן, אשר בשנת 1979 זכתה ממשלת סין בתואר "איזור כלכלי מיוחד", הינה עיר מודרנית ומשגשגת, אשר כלכלתה נשענת בעיקר על הנמל הגדול שבה, ועל עסקי הזרים שבעיר. מכאן שכבודם של הזרים בעיר במקומם מונח, ומיליון תושבי האי מסבירים אליהם פנים.

לא לסטודנטים בעלי כוח רצון חלש. אוניברסיטת שיאמן

רחובות נקיים, אוויר צח, חופי רחצה רבים, אורות צבעוניים המאירים את הלילה, קהילות זרים, מקומיים אדיבים, וחיי לילה תוססים – כל אלה הופכים את האי שיאמן לבועה בתוך סין, ולאבן שואבת לזרים. מרבית אוכלוסיית הזרים בעיר מורכבת אנשים עסקים למיניהם, אשר רובם עוסקים בייבוא-ייצוא, אך גם קהילתם המתחלפת של הסטודנטים הרבים מחייה את העיר, לעיתים על חשבון לימודיהם. עם חוף הרחצה אשר נשען למרגלות שער האוניברסיטה, וחיי הלילה השוקקים, מסוכן המקום לסטודנטים בעלי כוח רצון חלש.

שיאמן אמנם אינה מתברכת באטרקציות תיירותיות רבות, אך החיים הנוחים שבה הם שהופכים עוברי אורח רבים לתושבי קבע. תופעה זו מכונה בפי הזרים שמגיעים לאי: "הקסם של אמוי". המאכלים המסורתיים אשר מאפיינים את המטבח המקומי כולל כדורי דגים, חביתת צדפות, מרק בוטנים משובח, אגרולים צמחיים ומגוון רחב מאוד של מאכלי-ים.

אם מחיי הבורגנות של שיאמן עייפתם, מעבורת של 10 דקות בלבד תיקח אתכם אל האי גולאנג-יו, הוא פינת החמד האמיתית של העיר.

אי הפסנתרים

האי גוּלָאנְג-יוּ הוא ה"מיני מי", או השכפול הגנטי הקטן והקלאסי של האי שיאמן. פירוש השם של המקום הוא "האי בו שועטות הסירות קדימה על פני הגלים" (בסינית זה נשמע יותר טוב), והוא מרמז על עברו הצבעוני ורב-התרבויות של האי.

בשנת 1842 ובעקבות מלחמת האופיום הראשונה, כפו הבריטים על הסינים את חוזה נאנקינג, אשר התיר לבריטים לעסוק בסחר חופשי במדינה. כמו כן סופח האי הונג-קונג לידי בריטניה יחד עם 5 נמלים גדולים, ביניהם גם נמל שיאמן. לאחר המלחמה, שימש האי כמקום מגורם של סוחרים אירופאים, אשר בנו לעצמם אחוזות מפוארות, בתי ספר, בתי חולים, כנסיות וחנויות. בשנות ה-30 של המאה שעברה חיו באי כ-500 זרים בקירוב, ופעלו בו לא פחות מ-10 קונסוליות שונות.

לא פלא שכבר אז התאהבו הזרים במקום - בין רכסי הרים ירוקים, רצועות חוף, צמחיה אקזוטית ובריזת ים מלוחה, דומה המקום לגן-עדן טרופי. כיום, זכה האי הקטן בסגולה אחת מיוחדת אשר אינה מאפיינת את סין הגדולה – שקט. הכניסה לכל כלי הרכב הממונעים אסורה. צליל אחר שסביר שתשמעו במקום, הוא נגינת פסנתר – קהילת האי הקטנה, אשר כוללת כ-20 אלף תושבים, היא בעלת היחס הגדול ביותר בעולם של פסנתרים לנפש, ומכאן נובע הכינוי של האי: "אי הפסנתרים".

עם הקמת הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949 חזר האי לריבונות סינית, אך הארכיטקטורה המיוחדת שבו מעידה על ההיסטוריה של המקום. כמו בשיאמן, ההבדלים בין הסמטאות הקטנות לרחובות המרכזיים הם אדירים. לצד חורבות עניות, ניתן להבחין באחוזות יפהפיות ובבניינים אשר נבנו בסגנונות אנגליים, הולנדיים, פורטוגזיים, צרפתיים, גרמניים איטלקיים ואפילו יפניים.

הליכה איטית ברחבי הקילומטר וחצי הרבועים של האי הציורי היא אמנם אטרקציה בפני עצמה, אך המקום מציע מגוון רחב של פעילויות גם לאלו שאדריכלות היא לא משאת נפשם. לחובבי המוסיקה - מוזיאון הפסנתרים הגדול מכיל עשרות של פסנתרים עתיקים מרחבי העולם, כמו גם תערוכת פסנתרים מיניאטוריים. להורי הילדים - "עולם המים" שבאי מציע מופעים לכל הגילאים. לחובבי ההליכה – בשעתיים ניתן לגמוע את כביש הטבעת אשר מקיף את האי. כמו כן – חובה לעלות ל"פסגת אור השמש", משם ניתן לקבל תצפית מרהיבה על כל האי ועל שיאמן השכנה.

תצפית על שני האיים מ"פסגת אור השמש"

לעייפים שבינינו, מומלץ לנוח וליהנות ממסעדות הדגים ומאכלי הים, או סתם לרבוץ על החופים בשעת השקיעה. בלילות, כאשר המעבורות מפסיקות לעבוד, יוצאים החאפרים בעלי הקיאקים וסירות המנוע, ומציעים לעבור מאי אחד למשנהו. המחירים הליליים אמנם גבוהים מהרגיל, אך השייט הלילי בין חופיו השקטים של גולאנג -יו לאורות הצבעוניים של האי שיאמן הינו גם כן חוויה מיוחדת ואף רומנטית.

אין פלא אם כן שזרים אמידים רבים מעדיפים לחיות את חייהם בסגנון המינגווי באי הקטן, מרחק 10 דקות בלבד מהעיר הגדולה.

מבצרים מבוץ

אם כבר הגעתם למחוז פוג'יאן, אל לכם לוותר על הגעה למחוז יוֹנְגְדִינֱג, בסמוך לעיר לוֹנְגְיָאן. מרחק ארבע שעות נסיעה משיאמן אשר מחציתן דרכי חתחתים, נמצאים ה-"טוּ-לוֹאִים", אלו הם מבני מגורים שיתופיים המיוחדים למחוז.

הטו-לואים הם מבני-ענק אשר צורתם לרוב מעוגלת, ומשמשים כמבצר קהילתי לשבטי ה"האקה" הנוודים, המשתייכים לקבוצה האתנית "האן". עקב גודלם וצורתם המשונה, נחשדו המבנים בעבר כמקומות לאכסון ושיגור טילים מונחים ע"י

ה-CIA, ותצלומי לוויין אחרים העלו את ההשערה שמדובר בתופעות הקשורות בעב"מים. דרך הגעה מקובלת למקום היא לשכור אופנועים, כך ניתן למצות וליהנות מהאוויר הצח, ההרים הירוקים ושאר הנופים עוצרי הנשימה בהם התברך מחוז פוג'יאן.

סוללות לשיגור טילים? קבוצת "טו-לואים" על רקע נופי פוג'יאן

בין כמה מאות לכמה אלפי תושבים גרים בכל טו-לואו. המבנה כולל לפחות 3 קומות של מגורים, כאשר קומת הקרקע משמשת בין היתר לבישול, חדר אוכל, במה למפגשים סוציאליים ועבודה. בפתח הבניין שער ברזל גדול, אשר נסגר מדי יום בחצות, אז אין יוצא ואין נכנס. מכיוון שהשירותים נמצאים מחוץ למבנה, חזקה על המוני דיירי הקומפלקס לזכור לצאת ולהתרוקן לפני השינה, אחרת אין מנוס מלהתאפק כל הלילה.

המבנים הראשונים נבנו כבר לפני כ-700 שנים, והאחרונים בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה. לא ייאמן, אך מאובני הענק הללו, אשר עומדים על תילם כבר מאות בשנים ושרדו התקפות של בע"ח ושודדים, פגעי מזג אוויר, טייפונים, שריפות ורעידות אדמה, הם למעשה לא יותר מבתי-בוץ משופרים. מורכבים מאדמה, עצי במבוק, חלוקי נחל, חול, תמצית לימון וסוכר חום, זכו המבנים לשם "טוּ-לוֹאוּ", או בתרגום מסינית: "בנייני אדמה".

"טו-לואו" עתיק. מבט מבחוץ

ומבפנים

בעיירה יונגדינג נמצא אחד מריכוזי הטו-לואו הגדולים בעולם, כמה עשרות במספר. גם לאחר ההגעה לעיירה, ניתן ומומלץ לשכור אופנוע עם נהג, אשר עובר מסלול מהפנט דרך נופו הפסטוראלי של מחוז פוג'יאן, ועוצר במבנים המיוחדים בשביל לצלם ולנוח. לכל מבנה סיפור משלו, ותק משלו וקהילה משלו, שעל אף שאיום השודדים כבר לא רלוונטי, ממשיכה גם כיום לגור במבנים. תושבי הטו-לואו לרוב מסבירים פניהם לתייר, ושמחים לעשות לו סיור במעונם הצנוע.

הסיור הקצר מתחיל ב"לובי" המבנה שבקומת הקרקע שם לרוב יש באר, כמו גם דירי חזירים ותרנגולות משוטטות, הללו עתידים להפוך לארוחת הערב של המקומיים. בקומות העליונות מתגוררות המשפחות, אך הקומה ה-2 שמורה לקשישים בלבד, על מנת להקל עליהם במלאכת טיפוס המדרגות. בטיול לא לחוץ לוקח כחצי יום עד שמגיעים לאחרון המבנים ובחזרה, אך להרפתקנים ישנה גם אפשרות להישאר ללינה אותנטית בטו-לואו, במחיר סמלי.

אם אתם מעוניינים בחוויה אותנטית מסוג זו, רק תזכרו ללכת לשירותים לפני חצות.