היא אמרה שהיא אוהבת, וזה צבט לי בלב
צבט, אבל לא מספיק חזק כדי להפשיר את הקיפאון. אני זוכר שעשיתי פרצוף מסכן. ואולי באמת הרגשתי קצת מסכן, אבל משהו בי רצה שהיא תלך. משהו בתוכי כבר הרגיש שזה באמת "לא זה" וששנינו זכאים למשהו אחר. סיפור מהסוף להתחלה
ישבתי לי ברכב והאזנתי לרדיו. איזה יופי. אלוהים כנראה ערכה את אותה תוכנית בליל שישי ודאגה לשים את כל שירי הפרידה האפשריים, בעברית ואנגלית. אפילו מילות השיר האיטלקי דיברו על פרידה, עצב ושברון לב, או שכך לפחות היה נדמה לי, מאחר שאינני מבין בכלל איטלקית. באיזשהו מקום, התחלתי לדמיין שוואלה, התוכנית הזו ברדיו היא תוכנית חיי.
מאוחר יותר הגיעו ארבעה חברים. א', א', ג'ק וגלן. ישבנו בסלון. א' פתח את הגלנפידיך ושניות אחר כך פתח א' השני את הג'ק דניאלס וכך, לאט לאט, התחלתי בעצם לשחזר מה שקרה כאן.
לעיתים קרובות, כשאנחנו נפרדים, עולה השאלה "מי נפרד ממי". קיימת סברה שאחד הצדדים מחליט לקום וללכת וזהו, בזה זה נגמר. לפעמים מדברים על "החלטה משותפת", אבל בפעמים רבות, אנחנו לא שמים לב שהפסיביות שלנו היא בעצם אגרסיבית עד מאוד.
אז החמודה לא באמת רצתה לעזוב. היא ארזה את הבגדים באיטיות מופגנת, מציצה מידי פעם לראות אם, ומתי אעצור אותה. אני זוכר את הקיפאון שאחז בי, איך שהרגשתי כאילו שאני צופה בסרט, אלה לא באמת החיים שלי ששוב הולכים להשתנות כאן. אני זוכר איך ההיגיון הבריא שלי אמר לי שזה הדבר הנכון לעשות וזה ייתן לה את השקט שהיא כה זקוקה לו עכשיו לקראת המבחן הכי חשוב שהיה לה בחיים. אני זוכר איך ידעתי (ידעתי?) שברגע שארצה תמיד אוכל לשלוט בעניינים ולהחזיר אותה אליי. דמיינתי כבר איך תהיה החזרה, אבל לא בטוח שרציתי שהיא באמת תתרחש.
אני בטוח שהבחנתי בדמעה. אני זוכר שהיא אמרה שהיא אוהבת. אני זוכר שזה צבט לי בלב, אבל לא מספיק חזק בכדי להפשיר את אותו קיפאון. אני זוכר שעשיתי פרצוף מסכן. ואולי באמת הרגשתי קצת מסכן, אבל משהו בי רצה שהיא תלך. משהו בתוכי כבר הרגיש שזה באמת "לא זה" וששנינו זכאים למשהו אחר.
אז עזרתי לה להוריד את הדברים לרכב שלה, וגם להכניס לתא המטען, ואחר כך התחבקנו. גם אז, רציתי שתלך. ואולי לא. וכשהיא נכנסה לרכב והתחילה לנסוע, הרגשתי הקלה עצומה. וכשכבר לא ראיתי את האורות, הרגשתי עצב גדול (ואז נכנסתי לרכב שלי ו"ישבתי לי ברכב והאזנתי לרדיו").
עד שהגיעו החברים, הוצפתי במסרונים. עד כמה היא מאוכזבת, עד כמה היא כועסת שנתתי לה ללכת. כשאני מסתכל רגע בתוך תוכי, אני תוהה אם אני באמת הבנאדם הכי לא-אגואיסט בעולם שנתן לה ללכת כדי שתוכל ללמוד בשקט, או שמא אני אינטרסנט מגעיל שפשוט נותן לעצמו צידוקים להשתחרר ממשהו לא בריא. אני מניח שאני איפשהו באמצע, כי מצד אחד היא מאוד יקרה לי ומצד שני – גם אני די יקר לעצמי.
התחלתי לשחזר את אחת השיחות שלנו מהעבר, בה הצעתי לה להמתין לאקס ההוא שלה עד שיחזור מחו"ל. היא לא רצתה, אמרה שזה נגמר ושהיא לא אוהבת אותו יותר, אבל בתוך תוכי ידעתי, שיבוא יום והוא ירצה "לתבוע בעלות" על מה שהיה שלו, שנלקח ממנו ללא מאבק. ניסיתי פעם להסביר לה, שדווקא כדאי לנסות איתו שוב, אפילו רק כדי לקבל תשובה חד משמעית לשאלות שאולי מטרידות אותה. פתאום שמתי לב לתאריך. אלוהים היא לא רק דיג'יי, אלא גם דאגה לכך שהפרי הבשל שזה עתה יצא מביתי יהיה ארוז באריזת שי לקראת חזרתו הקרובה לארץ.
אני זוכר שפתאום היה מוזר בבית. הוא היה ריק והיו בו מלא דברים חסרי שימוש – סירים, קרמים, נרות ריחניים – המשיכו לעמוד ימים שלמים במקום כמו איזו מצבה למשהו שגווע. החלטתי, שלעת עתה עדיף להם להיות בארון.
היא לא גילתה לי מאז, ולא תגלה, שהם נפגשו ושאולי הם יחד ואולי לא. מאז שנפרדנו יצא לנו קצת לדבר. שיחות המזכירות אינטימיות ברמה שיש לכל אחד מאיתנו עם הדודה או עם השכן מעבר לכביש. דיברנו על הרבה, ועל שום דבר בעצם – אנחנו לא חברים, ובטח שלא ידידים, כי בזמן שעבר מאז איש מאיתנו לא דיבר על יחסים עם אחרים. על זה, בהסכמה שבשתיקה, חל צו איסור דיבור, פירסום, או מה שלא תרצו.
אני מודה, אחרי אותו ערב רווי אלכוהול לקחתי במשך חודש שלם אקמולים. אקמולים הם אותם קשרים קצרים, חולפים, שנולדו מתוך רצון להתגבר ושפשוט אינם מצליחים לחדור ללב, שעוסק בעבודות שיקום ואיטום נרחבות. מידי פעם מפריעים לו – סמס ממנה, טלפון, ושוב – צריך לתקן את הפרצות מחדש.
מעין אזור דמדומים אליו מגיעים אחרי פרידה
אחרי אותו מבחן שלה נפגשנו. היה מוזר. מוזר מאוד אפילו. הכי טבעי זה לנשק ולחבק, אבל משהו בתוכך גורם לך לעצור. להיזכר שאין לך כבר זכות לעשות זאת. פגישה כזו היא דבר נוראי בעצם: אתם לא ידידים, לא חברים, מעין אזור דמדומים אליו מגיעים אחרי פרידה, עם גוף בלבד ורגשות מבולבלים.
אני מודה. הפגישה גרמה לי להרהר במה שחשבתי עליו קודם. בגלל שהייתי במוד של פרידה כבר הרבה זמן, היא קיבלה רק 50 אחוז ממני. לא התנהגתי כמו שצריך, וניתן לומר, שהובלתי אותה לפינה אחת. זו שליד הדלת. אבל שיחת טלפון יום אחרי פתאום גרמה לי להיזכר בכל אותם דברים שגרמו לי, וכנראה גם לה, להבין ששני אנשים יכולים להסתדר יופי, אבל כזוג – משהו לא מתחבר. היתה זו שיחה של דקה, דקה וחצי מקסימום, שיחה בה לא כמעט נאמר כלום, אבל מתחת לפני השטח נאמר המון. וזה נגמר. פשוט נגמר.
אז היום ישבתי לי ברכב ולא פתחתי את הרדיו. הכנסתי דיסק של להקת "בנזין" ושמעתי את "חופשי זה לגמרי לבד" ואת "התחלה חדשה". התנעתי, והתחלתי לנסוע. יודעים מה? אלוהים היא אולי דיג'יי מדהימה, אבל אני, את תוכנית חיי, מתכוון לערוך בעצמי!
אנחנו אף פעם לא יודעים אם זה טוב או רע, מה יהיה מחר ומצפים שהזוגיות הבאה תהיה מוצלחת יותר. עצוב שזה נגמר, אבל ישנה התקווה שהדייט הראשון הבא – יהיה גם האחרון.
יקירתי, אני מודה לך על מה שנתת לי, זה באמת המון. השתניתי בזכותך, ועל כך תמיד אודה לך. אני מצטער על מעט דברים שעשיתי, על שטעיתי, וקצת יותר ממעט – על מה שלא עשיתי. מקווה שלפחות בזמנים מסויימים היה לך טוב (אותה נשיקה במטוס כשחשבת שאני ישן, זוכרת?) ואני מאחל לך רק טוב.
אה, ועוד דבר – זוכרים את ספרות זולה? זוכרים את המבנה של הסרט? אז הנה לכם גם הסוף. והנה, ממש כאן, ההתחלה.
- רוצים לקרוא עוד על התמודדות עם פרידה? הקליקו כאן
