זכרונות מהכוורת ומתכונים נוטפי דבש
לכבוד עונת רדיית הדבש מספרת אורנה נריה יוגב על מכונת הרדייה הישנה במושב, כיצד הפך אחיה לדבוראי - ומספקת ארבעה מתכונים קלים וטעימים
במושב שלנו, השוכן בלב פרדסי השרון, היה פעם צריף שחור, מצופה זפת. בצריף שכנה מרפאת היישוב, שהיה לה ריח אופייני ונפלא, שכבר פס מן העולם. כיוון שאמי עבדה שם כאחות, ביליתי במקום שעות רבות, מוקסמת מהלהטים הצבעוניים שביצע הרופא המיתולוגי ד"ר מתתיאס ז"ל, שלא סמך על מעבדת קופת החולים.
בפינת הצריף עמדה קרוסלה, מעין דוּד מתכת, שגדלו היה כחבית חצויה לרוחב. בתוכו יכלו לעמוד 3-4 זאטוטים, ותמיד היה מישהו נחמד שהואיל לסובב את הידית ולסחרר אותנו עוד ועוד. היינו בטוחים שהקרוסלה הוצבה שם במיוחד לכבודנו, הילדים המבקרים במרפאה. רק כעבור שנים, כשהפך אחי עמוס לדבוראי (או בשמו הישן של המקצוע: כוורן), הבנתי שהיתה זו מכונה לרדיית דבש. שני משוגעים לדבר ניסו לפתח באותם ימים מכוורת במושב, ובעונת הרדייה ניצלו את המרפאה, מחוץ לשעות הקבלה, להפקת הדבש. ביום בהיר אחד עלה הצריף באש, המרפאה עברה למבנה אבן ונסתם הגולל על המכוורת, שממילא לא התפתחה כמצופה.
שנים אחדות מאוחר יותר כבר ניתן היה למצוא כוורות, אותם ארגזים מוזרים ומסתוריים, על גבעת הכלניות והצבעונים, שבראשה עמד פרדס גדול, מוקף שדרת ברושים. אחי עמוס, הצעיר ממני בשנתיים, נהג להתבונן עליהן, סקרן לגלות את הסוד החבוי בתוכן. הדבוראים שהגיעו מדי פעם לטפל בהן, עטופים בגדים מוזרים ועוטי מסיכות רשת, גירו את סקרנותו עוד יותר. תנועותיהם המדודות נראו לו כטקס של ישויות מעולמות אחרים (המונח חייזרים טרם נודע אז במחוזותינו).
בשירותו הצבאי, על ספינת טילים, קיבל אחי בהשאלה, באחת ההפלגות הארוכות, את ספרו של אברהם בן נריה על גידול דבורים; קרא ונשבה. הוא קנה כוורת והציבה בגינת בית הורינו. הגם שהיה מדובר בכוורת אחת בלבד ובעיסוק חובבני לגמרי בנושא, זכה אחי להדרכה צמודה מטעם משרד החקלאות. המדריך יעקב לובינבסקי, הגיע אלינו במסירות ובהתמדה, על אף העובדה שבשל שירותו הצבאי ניתן היה לפגוש את עמוס בשבתות בלבד. דבוראים רבים עשו את צעדיהם הראשונים בתחום בהנחיית אדם יקר זה, שהוא יחיד במינו מבחינת האכפתיות, הידע ועצמת הנתינה.
ההתחלה לא היתה פשוטה, אך אחי היה נחוש בדעתו ואף זכה לתמיכה ולעידוד מצד הורינו. לא כל אדם היה מסכים שיציבו כוורת בגינת ביתו ויהפכו את מרפסת ביתו לנגריה שבה ניסרו ארגזים ובנו כוורות, אך הורינו הסכימו לכך ללא כל ויכוח, ואף שמחו על היוזמה. אמי, שתמיד נכנעה לכל הגחמות המוזרות שלנו בעניין החזקת בעלי חיים בחצר ובבית, ידעה שהפעם לא מדובר בבעלי חיים שיעברו לטיפולה בסופו של דבר. אבי ממש נהנה מנוכחותן של הדבורים בחצר: הן היוו עבורו הזדמנות לבטא רגשות מהסוג שבדרך כלל שמר לעצמו. איש סגור ומופנם זה נהג לעמוד ליד הכוורת ולהשתפך באופן פיוטי אודות אווירת הרוגע שמשרים עליו זמזום הדבורים ומעופן. הוא התעניין מאד בחיי הדבורים, אהב את כל הכרוך בגידולן וסבר כי נוכחותן תרמה להאבקת עצי הפרי ולהגדלת יבולם. הוא נהנה במיוחד מכך שבעונת הפריחה, בעיקר בעונת פריחת ההדרים, ניתן היה להריח את הארומה המשכרת שהדיף הצוף שנאגר בכוורות.
כשהגיע המועד לרדייה הראשונה, ממש בעונה זו, לפני 34 שנים, נסגר בפנינו חדר האוכל המשפחתי ולמקום הגיעה בת דמותה של אותה קרוסלה בלתי נשכחת, מכונת רדייה ידנית שקיבל אחי בהשאלה. במקום ילדים קטנים אירחה הפעם הקרוסלה, אותו דוּד מסתובב, את חלות הדבש, שהתיזו החוצה את הדבש שנאגר בתאיהן הודות לכח הצנטריפוגלי שנוצר בעת סיבובה.
אז גם התברר שהכוורות המסתוריות שניצבו על גבעת הכלניות והצבעונים היו שייכות לאחים אולייניק, כוורנים-שכנים שסייעו ועודדו את אחי – ואף השאילו לו את מכונת הרדייה בתחילת דרכו. הדבוראים, מתברר, נחשבים אמנם בקרב החקלאים כאינדיבידואליסטים ויוצאי דופן, אך יש ביניהם אחווה גדולה ונכונות לעזור.
במהלך לימודיו בפקולטה לחקלאות ברחובות הכיר אחי את ענת, שגם היא גידלה דבורים – וזו הפכה לאשתו. יחדיו עלו להתיישבות במעלה גמלא שברמת הגולן ופיתחו מכוורת, שגדלה והתפתחה עד שהפכה לענף העיקרי במִשקם. כיום מונה המכוורת של אחי מאות כוורות, ולצדה התפתחו גם מטעי תמרים, לימונים ומנגו (ואפילו צימרים!), ועדיין המכוורת היא היהלום שבכתר. על אף התהפוכות והמשברים שידע הענף, למרות הבצורת המתמשכת, המשפיעה על היבולים ועל הרווחיות, ויתור על המכוורת אינו עולה כלל על הדעת. גם כיום, אחרי שנים רבות בענף, כשאחי פותח כוורת ומציץ פנימה, מפעמת בו אותה תחושה של הצצה לעולם של מסתורין, כמו אישה יפה ששומרת לעצמה סודות אחדים, גם אחרי שנים רבות של חיים משותפים, כך גם הדבורים, על עולמן הקסום.
סוגי הדבש
בתחילת דרכו ייצר אחי בעיקר דבש הדרים, הודות לפרדסים הרבים שהיו נטועים אז סביב המושב שלנו; עם הזמן התמעטו הפרדסים, והדבורים מצאו לעצמן מקורות צוף חליפיים. למעשה, כל ענף המכוורת בישראל עבר שינויים דומים. אם בעבר נמכר בארץ בעיקר דבש הדרים, כיום מקורו של רוב הדבש בפרחי בר ובעצים שונים, כשהטעמים, האיכות והצבעים משתנים בהתאם. הכוורות של עמוס וענת מוצבות באזור הכנרת, בבקעת הבטיחה ובמורדות הגולן, והם רודים שלוש פעמים בשנה, הודות לעושר הצמחיה שמניבים המים והאדמה העשירה. באביב הם מפיקים דבש פרחי בר, קוצים ותלתן, בקיץ דבש מפרחי עץ השיזף, ובסתיו דבש מפרחי אקליפטוס.
אחווה של דבוראים (צילום: יגאל מרקוביץ')
דבש אמיתי
מאחר שהדבורים אוגרות את הדבש כמזון לתקופות של חוסר פריחה, מאכילים אותן במי סוכר כתחליף, בעונה בה הפריחה דלה יחסית, אך אין פירושו של דבר שבדבש יש תוספת סוכר. דבש מטבעו מתגבש בקור וכדי למנוע זאת, מומלץ לאחסן את הצנצנת הביתית שלכם במקום חמים. אחד מארונות המטבח יתאים בהחלט.
היות והשוק מציע שפע של זיופים, חשוב לרכוש דבש ממקור אמין ולוודא שהוא נושא את תו האיכות של מועצת הדבש. דווקא ההתגבשות בקור מעידה על כך שמדובר בדבש אמיתי וטהור.
האם זה בריא?
הדבש מכיל בעיקר סוכרים ומעט ויטמינים ומינרלים. מאחר ויש בו גם נוזלים, הוא מכיל מעט פחות קלוריות מאשר סוכר – 360 קלוריות ב-100 גרם.
לדברי אלומה גלזר-דותן, תזונאית טבעית ומטפלת בצמחי מרפא, מומלץ שלא לחמם את הדבש. לדבריה שימוש קבוע בדבש מעודד פעילות תקינה של הלב, מחזק את המערכת החיסונית ומריחתו על העור מסייעת בריפוי פצעים. אלומה ממליצה על דבש אקליפטוס לריפוי מחלות חורף, דבש הדרים להמרצת חילוף החומרים ולאפייה, ודבש אבוקדו מומלץ, לדבריה, לחולי פרקים - ואינו מתאים לחולי סכרת.
מה מכינים?
לדבש שימושים רבים במטבח. מורחים אותו על הלחם, ממתיקים בו משקאות, הוא מהווה מרכיב ברטבים לסלט או במרינדות לבשר ולעוף - וכמובן מכינים ממנו מאפים וממתקים. אפשר להכין ממנו חלבה טבעית אם מערבבים כמות שווה של דבש וטחינה גולמית, עדיף משומשום מלא. להעשרת הטעם, כדאי להוסיף גרעיני חמניות קלופים.
