שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קארושי: עובדים עד מוות
    תופעת הקארושי - מוות כתוצאה מעבודת יתר - נפוצה מאד ביפן. לא שזה מפתיע: העובד היפני משקיע עשרות שעות נוספות ללא תמורה ויציאה ליום חופש נחשבת להתנהגות לא מקובלת. דנה פאר מדווחת על "מכת המדינה" של האומה היפנית

    "בחיי שאני מבין אותו", אמר לי ידיד ישראלי שמתגורר בטוקיו. באופן רגיל המשפט הזה לא היה גורם לי לזקוף גבה, אלא שהפעם הוא נאמר בהקשר לטומוהירו קאטו, היפני בן ה-25 שדקר למוות שבעה אנשים ברובע אקיהברה שבטוקיו.

     

    "סליחה?" שאלתי, מזועזעת. "זה לא שאני מצדיק את הרצח המחריד הזה בשום דרך", הוא מיהר להבהיר, "רק שאני יכול להבין אותו. בטח היו לו חיים של יפני טיפוסי: מילדות ועד לסיום האוניברסיטה רק למד כל הזמן, ואחרי זה התחיל מיד כעובד הזוטר ביותר בחברה, קורע את התחת מבוקר ועד לילה, אף פעם לא לוקח ימי חופש ואפילו לבילוי בערב יוצא עם הבוס שלו. אם הייתי חי ככה אפילו חודשיים, לא כל שכן 25 שנה, גם אני הייתי נתקף בדחף להרים סכין מטבח וללכת לנעוץ אותה בכמה אנשים".

     

    עוד בארץ שמעתי סיפורי זוועה על מוסר העבודה היפני הנוקשה, אבל רק אחרי שהגעתי ליפן גיליתי שהמציאות עולה על כל דמיון. כמובן שאסור להכליל, וחשוב להדגיש שלא כל יפני באשר הוא מוכר את נשמתו ואת זמנו הפנוי לתאגידי ענק – אבל אין ספק שמדובר בתופעה שכיחה ואפילו בסוג של "מכת מדינה". אני עצמי נתקלת בתופעה הזו כל הזמן, אם בתלמידים שמבטלים מדי שבוע את שיעור האנגלית שלהם איתי מכיוון שלא הצליחו לצאת מהעבודה בזמן, או בעקרות בית שמספרות בשיעורים על הבעל שמתעורר בחמש לפנות בוקר, עולה על הרכבת המהירה לטוקיו וחוזר הביתה בשעות כמו עשר בלילה ואף צפונה מכך.


    מתגעגעים לאישה... בעלים רבים מתעוררים בחמש לפנות בוקר וחוזרים בחצות (צילום: איי אף פי) 

     

    עבודה יפנית

    חוקי העבודה היפניים קובע שעובד לא יועסק יותר מ-40 שעות בשבוע, ולא יותר משמונה שעות ביום. עובד ומעביד יכולים לחתום על הסכם מיוחד שיאפשר העסקה בשעות נוספות תמורת תשלום מיוחד, אולם בכל מקרה מדובר בלא יותר משעתיים נוספות לכל יום עבודה. יחד עם זאת, נתונים שפירסם משרד הבריאות היפני מלמדים שלמעלה מ-20 אחוז מהגברים היפנים שבין גילאי 20 ל-40 עובדים יותר מ-60 שעות בשבוע, וכמחצית מהעובדים במשרה מלאה חוזרים הביתה מדי יום אחרי שמונה בערב. איך אפשר להסביר את הסתירה הזאת?

     

    התשובה לכך היא Sabisu-Zangyo, ובאנגלית: Service Overtime. משמעו של המונח הוא עבודה בשעות נוספות ללא שכר. בעוד שניתן למצוא את התופעה הזאת, בדרגות חומרה שונות, בכל רחבי העולם – הרי שביפן מדובר בתופעה יוצאת דופן בחומרתה ובהיקף שלה.

     

    אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בהקשר הזה הוא סיפורו של מר טקאנו. מר טקאנו בן ה-46 השקיע שעות עבודה נוספות רבות בעבודתו כמנהל סניף מקדונלד'ס,
    שעות שעליהן לא קיבל כל תשלום. לאחר שהעבודה הרבה והקשה ערערה את מצב בריאותו ביקש מר טקאנו פיצוי על השעות השהשקיע ונענה בשלילה. כשנתקל בסירוב, ביצע צעד יוצא דופן בסטנדרטים יפניים ותבע את החברה. בחודש ינואר האחרון הורה בית המשפט למקדונלד'ס לפצות את מר טקאנו בסכום של 75 אלף דולר.

     

    עובדים מהגן

    למה דווקא ביפן עובדים קשה כל כך? מדובר בצירוף של מספר גורמים. הגורם הראשון הוא החינוך. ביפן דואגים להרגיל את הילדים כבר מגיל צעיר לעבודה מאומצת ולשעות פנאי מעטות. הילד היפני הולך בבוקר לבית הספר הרגיל, בצהריים ל"ג'וקו" (בית ספר בו נערכת חזרה על החומר שנלמד באותו יום בכיתה) ובערב לחוגים. עם ילדות שכזאת, לא פלא שאחרי זה יום עבודה של שמונה שעות נראה לו כמו בדיחה. גורם נוסף הוא המיתון הכבד בו היתה יפן שרויה מתחילת שנות ה-90, ואשר גרם לבעיות אבטלה חמורות והרגיל את היפנים לייחס חשיבות רבה לעובדה שיש להם מקום עבודה קבוע.

     

    סיבה נוספת היא הסדר ה-Lifetime Employment, שבעבר הלא-רחוק היה נפוץ מאד ביפן. במסגרת ההסדר הזה אתה מועסק באותה החברה מתחילת הקריירה שלך ועד לפרישה, ובתמורה לכך מקבל בסופו של דבר תנאי פנסיה מעולים. הידיעה שתועסק באותו מקום למשך שארית חייך גורמת הן לתחושת נאמנות רבה יותר למקום העבודה, והן לחשש כבד יותר מהסתבכות פוטנציאלית עם הבוס – שאחרי הכל, עתיד להישאר הבוס שלך כמעט עד שתפרוש. ולבסוף, גם מבחינה מסורתית נוהגים היפנים להתגאות ביכולתם לעבוד קשה לטובת הכלל, יכולת שלטענתם איפשרה להם לשקם את יפן במהירות שיא לאחר נזקי מלחמת העולם השנייה.

     

    בשורה התחתונה, העובד היפני הממוצע לא משאיר עבודה חצי גמורה והולך הביתה. מאחר ולחברות יפניות רבות אין הסכם להעסקת שעות נוספות, ואילו באלו שיש מונע החוק מהמעביד לשלם על יותר מעשר השעות הנוספות המותרות בשבוע, נוצר מצב בו יעדיף העובד להשקיע שעות נוספות בחינם מאשר ללכת הביתה בשעה הרשמית ולהשאיר עבודה בלתי גמורה. אנקדוטה מעניינת בהקשר זה היא שהתרגום המילולי של ברכת הפרידה Otsukaresama deshta, בה נוהג הבוס היפני לברך את הכפופים לו בסופו של יום עבודה, הוא: "אתה ודאי עייף".


    מלמדים כבר מהילדוּת לעבוד קשה (צילום: קידזניה)

     

    ימי חופש? בטח השתגעת

    ומה בנוגע לחופשים? גם בנושא זה ניתן למצוא הבדל תהומי בין החוק למציאות. בעוד שעל פי החוק זכאי העובד היפני למספר מסוים של ימי חופשה בתשלום בשנה, הרי שניצול של ימי החופש האלה נחשב ביפן להתנהגות חברתית יחסית לא מקובלת.

     

    ככלל, העובד היפני הממוצע ינצל את ימי החופש שלו בשני מקרים בלבד: א. כשהחברה בה הוא עובד מכריחה אותו לנצל אותם (חלק מהחברות היפניות הגדולות עושות זאת על מנת שלא להסתבך עם החוק). ב. כשמתקיים אירוע מיוחד שמצדיק את זה (כמו הלוויה למשל, או חתונה שנערכת במקום רחוק).

     

    גם אם יקרה שהעובד היפני ינצל לעיתים ימי חופש לסיבות אחרות, כמו למשל טיסה לנופש בחו"ל, הוא ידאג להודיע על כך למעסיק שלו הרבה מאד זמן מראש. מה שכן, תמיד חייבת להיות סיבה טובה ללקיחת יום חופש: העובד היפני לעולם לא ייקח יום חופש סתם כי בא לו לרבוץ על שפת הים ולקרוא ספר טוב.

     

    התוצאה היא שהחופשות הכמעט-יחידות של היפני הן בסופי שבוע, אליהם מצטרף לעיתים חג לאומי שמקנה לו יום נוסף בבית (החגים הלאומיים ביפן מתקיימים כמעט תמיד בימי שני. בחברות מסוימות, אגב, ייאלץ העובד "להחזיר" את יום השני החופשי הזה בעבודה נוספת ביום שבת שלאחר מכן). זו הסיבה לכך שבגולדן וויק היפני, שהוא שבוע של חגים לאומיים המתקיים בתחילת חודש מאי, יש לשריין כרטיסי טיסה ומקומות ישיבה ברכבות זמן רב מראש. עבור רוב היפנים השבוע המיוחד הזה הוא החופשה היחידה בשנה שארוכה משלושה ימים, ולפיכך הם מרבים לנצל אותו לנסיעות לחו"ל ולטיולים ארוכים ברחבי המדינה.

     

    לחץ חברתי, לחץ חברתי

    "אני מקבל 20 ימי חופשה בתשלום בשנה," סיפר לי מר יממוטו, תלמיד בשנות ה-30 לחייו, "ומעולם לא ניצלתי אף אחד מהם. אולי רק פעם אחת מזמן, כשהייתי חולה מאוד". מר יממוטו עובד בחברת הייטק יפנית כמנהל פרוייקטים, ולשיעור האחרון שלנו קדם חודש של ביטולי שיעורים כתוצאה מ"עבודה דחופה שאינה ניתנת לדיחוי". כששאלתי את מר יממוטו אם הוא לא מעוניין לנצל את ימי החופש האלה כדי לנוח, הוא נראה מופתע מעצם השאלה.

     

    "נכון, זכותי לקחת אותם אם אני רוצה", אמר, "אבל אני לא יכול להזניח את העבודה שלי. אם אני לא נמצא במשרד, אין מי שיעשה אותה במקומי. אך גם אם לא תהיה לי עבודה דחופה, אני עדיין לא אקח יום חופש", הוסיף. כששאלתי למה, הסביר שהדבר יפגע בסיכויי הקידום שלו. "הבוס שלי יעדיף לקדם עובד שאף פעם לא מנצל ימי חופש מאשר לקדם עובד שעלול לנצל אותם לפעמים".

     

    סיבה נוספת להימנעות מלקיחת ימי חופש היא הלחץ החברתי. ביפן כל כך לא מקובל חברתית לקחת ימי חופש, עד שעל עובד שייקח יום כזה הקולגות יסתכלו בעין עקומה. בנוסף, כשעובד יפני לוקח יום חופש הוא חש שהוא מטיל בכך, ולו בעקיפין, עבודה רבה יותר על חבריו למשרד. לאור ההתחשבות היפנית המפורסמת, יעדיפו עובדים רבים לוותר על ימי החופש שלהם לחלוטין.


    אם אני לא אקשט אבטיחים מרובעים, מי יעשה זאת במקומי? (צילום: איי פי) 

     

    עבודה עד מוות

    אבל לכל דבר יש מחיר, ועבודה של שעות ארוכות והימנעות מחופשות בהחלט גובה את מחירה מהיפנים. ביפן מכירים כולם את המונח "קָארוֹשי" (karoshi), שמשמעו "מוות כתוצאה מעבודת-יתר". הקורבן היפני הרשמי הראשון של קארושי דווח בשנת 1969, ומאז גורסות הסטטיסטיקות הרשמיות כי מדי שנה מתרחשים ביפן בין מאה למאתיים מקרים (יש להניח שהמספר האמיתי גבוה מכך, שכן ההוכחה שמוות נגרם כתוצאה מעבודת יתר כרוכה במאבק משפטי לא פשוט). במרבית מקרי הקארושי נגרם המוות כתוצאה משבץ מוחי או התקף לב.

     

    לפני כחמש שנים מת קניצ'י אוצ'ינו, גבר בן 30 שהועסק כמנהל בקרת איכות בחברת טויוטה. אוצ'ינו עבד כ-80 שעות נוספות מדי חודש בחצי השנה שקדמה למותו. בשבוע שבו הלך לעולמו אמר אוצ'ינו לאשתו כי הרגעים המאושרים ביותר שלו הם אלה בהם הוא יכול סופסוף ללכת לישון. בנובמבר 2007 קיבל בית המשפט בנאגויה את טענת אשתו של אוצ'ינו כי בעלה מת כתוצאה מקארושי וחייב את חברת טויוטה לפצות את האלמנה.

     

    בנוסף למוות יוצרת עבודת היתר גם צרות נוספות. על פי סטטיסטיקות עדכניות שפירסם משרד הבריאות היפני, בשנת 2007 נפלו 208 עובדים למשכב כתוצאה מעבודה קשה מדי, 819 איבדו את שפיות דעתם ו-176 ניסו להתאבד. רק בשבוע שעבר, לדוגמה, התאבד עובד של חברת Canon בעיר סוסונו לאחר שבחודש האחרון עבד כ-200 (!) שעות נוספות.

     

    וכעת לחדשות טובות: נראה שהמצב העגום של העובדים היפנים נמצא בימים אלו במגמת שיפור, גם אם איטית עדיין. בשנים האחרונות מעזים יותר ויותר עובדים יפנים לעמוד על זכויותיהם ולתבוע, לעתים גם בבית המשפט, את מה שמגיע להם על פי חוק. בנוסף, כיום מקובל וקל יותר לעבור מחברה לחברה. כמו כן תורמת לכך המודעות הגדלה של משרד הבריאות ומשרד העבודה היפני למקרי מוות מקארושי, וחברות שאינן רוצות להסתבך עם החוק דואגות שלא להעביד את העובדים יתר על המידה ואף להוציא אותם מפעם לפעם לחופשות יזומות.

     

    יחד עם זאת, כנראה שמים רבים עוד יזרמו בים יפן לפני שהעובד היפני ירגיש בנוח כמו עמיתו הישראלי לקחת יום חופש. מה שכן, חייבים להודות שבהשוואה לנתונים האלה, רגילה של חמישה ימים פעם בשלושה חודשים נראית פתאום כמו גן עדן עלי אדמות.

     

    • לכתבות הקודמות:

    יפנית שפה קשה

    המדריך לשירותים היפניים

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיים של יפני טיפוסי. הרוצח טומוהירו קאטו
    צילום: רויטרס
    מומלצים