שתף קטע נבחר

אבחון בעיות נפשיות - לא קצת הגזמנו?

התנהגויות שאך לפני שנים ספורות נחשבו נורמליות, הפכו פתאום לבעיות פסיכולוגיות המצריכות טיפול. ביישנות פשוטה הפכה ל"הפרעת חרדה סביבתית", כל קיטור הוא פתאום "הפרעת חוסר סיפוק תמידי". אז מה הפלא שבארה"ב נרשמה עליה של 4,000 אחוז באבחון מאניה-דיפרסיה. נתונים קשים? הנה, הפסיכיאטר רושם כדור. תרגיעו

כמעט אחד מכל שני אמריקאים מתאר את עצמו כסובל ממחלת נפש או מבעיה נפשית, וכמעט אחד מכל ארבעה אמריקאים, שזה אומר מספר עצום של ‭67.5‬ מיליון איש ואישה, לוקחים תרופות נוגדות דיכאון. אבל מחקרים חדשים שפורסמו באחרונה מראים כי ‭40%‬ מנוטלי התרופות אינם חשים הקלה במצבם, וייתכן שכלל לא היו צריכים להשתמש בהן. למרות זאת, בכל שנה רושמים רופאים בארה"ב 200 מיליון מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה.

 

האם ייתכן שפעם רובנו היינו "נורמליים" והיום רק חציינו "נורמליים‭?"‬ האם כל בעיה קלה, שפעם התגברנו עליה בקושי מסוים, אבל התגברנו, אנחנו ממהרים להגדיר כיום כבעיה הדורשת טיפול תרופתי? איך אפשר להסביר את העובדה, שבשנים האחרונות נרשם בארה"ב גידול עצום עד בלתי נתפס באבחון של הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה) – בשיעור של 4,000%‬


מה אנחנו - משוגעים או מפונקים? (צילום: גטי אימג') 

 

האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, ארגון מקצועי שחברים בו כ‭40-‬ אלף רופאים ופסיכיאטרים, מפרסמת כמה וכמה כתבי עת מקצועיים ובהם גם את "המדריך הסטטיסטי לאבחון הפרעות נפשיות‭,"‬ המוכר יותר בשמו המקוצר ‭"DSM" ‬‭("Manual of mental disorders Diagnostic and Statistical")‬ ורוב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים פועלים לפיו. במהדורה הראשונה של הספר, שהתפרסמה ב‭,1952-‬ הופיעו 60 הפרעות נפש וכיום, במהדורה הרביעית המתוקנת שיצאה בשנת 2000 במיליון עותקים, מופיעות בו מאות רבות של הפרעות. לפני 20 שנה הופיעה פתאום הפרעת חרדה חברתית, השם החדש לביישנות, וכיום ידוע כי אחד מכל חמישה אמריקאים סובל ממנה והיא ההפרעה השלישית הנפוצה ביותר בארה"ב אחרי דיכאון (במקום הראשון) ואלכוהוליזם (מקום שני‭.(‬

 

סביר מאוד להניח שבמהדורה הבאה, שתצא ב‭,2012-‬ יופיעו שלל הפרעות חדשות. למשל, הפרעת חוסר סיפוק וחוסר אושר תמידי, הפרעת תלונות תדירות על החיים (מה שנקרא "קוטר‭,("‬ שימוש-יתר באינטרנט ואפתיה (אדישות לסביבה‭.(‬ במקביל, יש להניח כי על מדפי בתי המרקחת יופיעו תרופות חדשות, שאמורות לטפל בהפרעות החדשות.

 

מטורפים או מפונקים?

השאלה הגדולה שהאדם ברחוב שואל את עצמו היא האם אנחנו משוגעים יותר מאשר הורינו? האם רק הסבא והסבתא היו שפויים וידעו להתגבר על קשיים? או במילים אחרות – האם אנחנו מטורפים יותר או סתם מפונקים יותר? הפסיכיאטר ד"ר שאול שרייבר, המנהל את המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב‭,(‬ אומר שהבעיה מתחילה מכך שאנו חיים בדור מאוד הדוניסטי. "הבעיה של הדור הזה, שהוא אינו מוכן לקבל שהחיים אינם סוגים בשושנים‭."‬

 

במה מתבטאת הבעיה?

"למשל היד הקלה לעשות שינויים בגוף, כירורגיה פלסטית שמשנה את השפיץ, את האף והאוזן והשפתיים, למטה ולמעלה. והרי במקור כירורגיה פלסטית נועדה להחזיר צלם אנוש בגלל מומים מלידה או תאונות או פציעות, והמטרה היא להחזיר צלם אנוש למי שאין לו או שאיבד. אבל הלכו 450 ק"מ רחוק מאוד, והיום, תמורת תשלום מתאים, כל אחד ואחת יכולים לעשות מעצמם מה שהם רוצים. למשל, מייקל ג'קסון, הזמרת שר. זו הקצנה שבולטת בחברה האמריקאית ומתחילה לטפטף גם אצלנו, ולכן הפלסטיקה הזו קיימת לא רק בתחום הכירורגיה, אלא גם בסוג של פלסטיקה של רגשות, באותה מידה‭."‬

 

מה זה פלסטיקה של רגשות?

"אנשים היום לא רוצים לסבול. גם לא סבל רגיל והכרחי של החיים. הם רוצים להקהות את הסבל ולעשות פלסטיקה של רגשות או קוסמטיקה של רגשות. ואת זה עושים באמצעות תרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון ונגד חרדה או בסמי הזיות ובסמי

 מסיבות, וחלק מהתרופות מטשטשות וחלק ממריצות, ובצד עומדת תעשיית התרופות שדוחפת, משיקוליה הכלכליים, עוד ועוד תרופות פסיכיאטריות, והתעשייה הזו עושה עבודה נפלאה. אנחנו חיים בחברה צרכנית מתועשת, שבה היצרן דוחף שתקנה עוד ועוד, והתרופות הפכו לא תרופות לריפוי, אלא למוצר צריכה שדוחפים ומשווקים, והחברה מעוניינת למכור יותר ויותר. כלומר, יש פה שני שחקנים: חברות התרופות שצריכות לייצר ולמכור הרבה תרופות ומצד שני בני אדם שרוצים היום קוסמטיקה של רגשות ויש להם חוסר נכונות להתמודד‭."‬

 

אתה יכול לתת דוגמה קונקרטית למה שאתה קורא חוסר נכונות להתמודד או לסבול כאב?

"אתן לך דוגמה. כאשר אבי נפטר, ישבתי כמקובל שבעה, ומה יותר מקובל וטבעי, שיהיה לי עצוב ושאבכה ואחשוב שסוף העולם הגיע. אלה נסיבות טבעיות של החיים, והן מזמנות הרבה כאב, והרבה צער, וכדאי להכיל אותו וראוי לחוות אותו. תראה מה קורה בקלישאות העצובות האלה, כאשר קצין-העיר מגיע למשפחה לבשר לה על מות בנה, ולי עצמי יצא להשתתף במסירת בשורות זוועה כאלה. דבר ראשון, הרופא מזריק לבן המשפחה ואליום או נותן לו כדור. למה? זה הרי לא יחזיר את הנפטר. חרב עליהם עולמם, נכון, זה נורא מכל. אבל למה לתת להם כדור, שיטשטש אותם או שיקהה את הרגשות שלהם ויעטוף אותם בצמר גפן כימי? אולי בגלל שלמבשרים קשה לעמוד בזעקות השבר והכאב‭."‬

 

במה אנחנו היום שונים מאשר אבותינו או סבינו?

"היום אנשים לא רוצים לקבל שהסבל הוא חלק מהקיום – אני מדבר על דכדוך ועל עצב, לא על דיכאון מז'ורי – ומצד שני, חברות התרופות שדוחפות את זה והחברות המבטחות ומקבילותיהן בארץ, שאלו הן קופות החולים. בארץ אוהבים לרשום תרופות במקום להעניק טיפול. הפסיכיאטריה אינה כלולה בחוק הבריאות הממלכתי ולקופות החולים אין עניין להכניס פסיכולוגים ופסיכיאטרים לקופות, כי אין להן כסף. לכן בישראל לכל רופא מותר לרשום תרופות פסיכיאטריות. זה הכי קל וזה הכי זול ולכן מחלקים את התרופות להקהיית הרגשות כמו סוכריות – בין אם צריך ובין אם לא‭."‬

 

עם זאת, פסיכיאטרים רבים חושבים אחרת וסוברים כי אנשים רבים מדי סובלים מדיכאון ומחרדה, והם אינם מאובחנים. פרופ' יורם ברק, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית בבית החולים אברבנאל בבת-ים, הוא מאלה שקוראים להשקיע יותר משאבים כדי שכל מי שסובל מדיכאון יאובחן ובמידת הצורך יקבל טיפול. כי בסופו של יום, הפסיכיאטריה רשמה לזכותה הישגים עצומים בהקלה על חייהם של מיליוני סובלים.

 

אבחון-יתר

נקודת-הסתכלות רחבה יותר לתופעה מציע הפסיכיאטר ד"ר חגי אורן, הטוען שלעתים הפסיכיאטריה מספקת אבחנות-יתר, וזה לא תמיד לטובת החולה. "אם מצליחים 'למתוח' את האבחנות, אז במקום 'ביישן‭,'‬ שהוא אבחנה ספרותית,

 אנחנו מקבלים אבחנה פסיכיאטרית של 'הפרעת אישיות נמנעת' או 'הפרעת חרדה חברתית‭,'‬ ואז צריך טיפול, ואז צריך תקציבים. הנקודה הזו מביאה אותנו למקום שכל אחד מאיתנו מכיר, שבו העוסקים במלאכה רוצים להרחיב את גבולותיה ואת חשיבותה, מדעת או שלא מדעת, ולכן הם מרחיבים את גבולות האבחנה, כדי לקבל יותר תקציבים, יותר תקנים, יותר עובדים. כלומר, היום, במאה ה‭,21-‬ כאשר אני מטפל במחלה מסוימת – אני צריך לדעת לשווק אותה נכון לציבור ולהגביר את קולה‭."‬

 

אי אפשר להפסיק את המהלך האוטומטי הזה של אבחנות-יתר?

"תראה, חלק מאיתנו הפסיכיאטרים חושבים שמדריך האבחנות הפסיכיאטריות כולל בתוכו יותר מדי הפרעות. לגבי השאלה אם אי אפשר להפסיק את זה, התשובה שזה מאוד קשה. לאנשים מתוך הממסד, לא משנה איזה, גם בממסד הרפואי, קשה לצאת נגדו. אתה יכול לזרום עם הממסד, לא נגדו‭."‬

 

וקצת פוליטיקה לסיום. אבחון-יתר של הפרעות גופניות או נפשיות אינו תופעה חדשה, והיחס של החברה אל המחלה הוא לא רק ענייני, אלא לעתים משמש כאמצעי שליטה של הממסד, אומר ד"ר חגי אורן, המצטט את מישל פוקו. "פוקו

 קרא לזה 'ביו פאואר‭,'‬ הכוח שלקח לעצמו הממסד באירופה, על הגב של הגדרת מחלה כמגיפה. "השלטון שלט על האזרחים באירופה גם באמצעות שוט המחלה. ברגע שמשתוללת מחלה באירופה, צריך להגדיר אותה, צריך לרשום ולסווג, מי חלה ואיפה, לסגור רחובות, לא להרשות לזוז ממקום למקום. אלה אמצעים לשליטה. בכלל, כל תקופה מתקופות חייו של האדם המודרני מוגדרת על-פי האיומים עליה. תינוקות חשופים לזיהומים, ולכן רושמים אותם ונותנים להם חיסונים, ורושמים את כל הפרטים על כל תינוק ואיפה גר ואיזה חיסונים קיבל ואיזה חיסונים הוא צריך לקבל ומתי, וכך גם בגיל העמידה, ובגיל הזיקנה, לכל תקופה בחייו של אדם יש מצוקות פיזיולוגיות ונפשיות, והשלטון בבואו לטפל בהן, שולט באמצעות זאת על האזרחים".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יש בעיה? כדור קטן וזה עובר
צילום: ויז'ואל/פוטוס
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים