התשוקה לפירות: ארבעה מתכוני קיץ עסיסיים
אורנה נריה יוגב נזכרת כיצד קטפה פירות הישר מן העצים וכיצד הפך ביתה למפעל לייצור שימורי פירות - ומקנחת בארבעה מתכוני פירות קיציים, קלילים וטעימים
מצעד של פירות קיץ
הייתי בת שלוש כשעברנו לבית הקבע שלנו, שהסתמן, הודות לנעמי, כגן עדן של ממש. מי שגר שם לפנינו כבר נטע כמה עצי פרי ועצי נוי, ואבי הוסיף ומילא את החצר רחבת-הידיים בשפע של עצים. הודות למחשבה ולתכנון של שני נוטעים אלה, נהנינו מיבול תמידי של פירות נפלאים בכל עונות השנה. מאוקטובר ועד סוף מארס – הדרים מכל הסוגים, באביב – שסק ומיד אחריו החל מצעד בלתי פוסק של פירות קיץ, כשלקראת הסתיו הצטרפו לחגיגה גם חבושים, מנגו, אנונה, אבוקדו ואפרסמון. בין לבין נקטפו גם פירות שנשמרו לטווח ארוך, כגון זיתים, אגוזי פקאן ומקדמיה.
המחשבה על זמני הבשלתם של הפירות הניבה שבעה עצי שזיף משישה זנים שונים, שמעולם לא הבשילו בו-זמנית. בתפר שבין חצרנו לחצר השכנים עמדו שתי שורות משותפות של גפנים, שהניבו ענבים טעימים לכל ארכו של הקיץ, כך שלא נותרנו ולו שבוע אחד ללא ענבים.
אבי ז"ל, שהיה נטול כל רקע חקלאי, התאהב באפשרות שניתנה לו לגדל פירות בחצר. הוא עקב אחר כל עץ בקפדנות, טיפל בו ודאג לו, משל היה אחד מילדיו. למרות היותו חילוני גמור, בירך אבי "שהחיינו" על כל פרי חדש, מתוך כוונה אמיתית ועמוקה.
שאפתנות מיוחדת גילה אבי באשר לעצים הים-תיכוניים, שלא הכיר בילדותו, כגון זיתים ותאנים. עם הציפורים, שאהבו תאנים לפחות כמוהו, הוא ניהל מאבק צמוד. בעונת התאנים הוא היה יוצא מדי בוקר אל החצר כשספל קפה בידו, בודק האם הבשילה תאנה על העץ. מִשגילָה שאחת הציפורים השיגה אותו וזללה תאנה שבה חשק, התמלא תסכול. מרגיז יותר היה זבוב הים התיכון, שהתנכל לכל פרי שצמח על העצים שלנו. באותן שנים לא נעשה שימוש בריסוס, ושקיות הניילון טרם הגיעו למחוזותינו, כך שבכל בית במושב אספו שקיות נייר - וכשהחלו הפירות להבשיל הם נעטפו בשקיות נייר, חומות וצבעוניות.
(צילום: index open)
מלאו כיסינו גויאבות
ההורים שלנו קטפו פירות, שטפו, הניחו בקערה ואכלו, אך אנו, ילדי הכפר השובבים ועזי-הנפש, אכלנו ישירות מהעצים כשהתעורר בנו החשק. הבתים היו אז קטנים מאוד, מסביב היו מרחבים רבי-עניין, מאתגרים ומזמני-הרפתקאות, ואת רוב עיתותינו בילינו בחוץ. ידענו שאנו מוזמנים לקטוף מכל עץ שנפגוש, וכך גם עשינו. כולם ידעו שבגינה שלנו אפשר למצוא פיטנגו, פטל, פיג'ויה ושלפח (שנקרא בפינו "דובדבן יהודי").
אצל אליעזר בגינה היה נטוע אפרסמון, אבא של תמר גידל גויאבה ורודה (בניגוד לשלנו, הלבנה) ובחצר של רוחל'ה המתין לנו לימון מתוק וריחני. לפעמים קטפנו, ניגבנו בכנף החולצה וזללנו, ולפעמים לקחנו צידה לדרך. כולנו לבשנו מכנסי התעמלות כחולים, מעוטרים בפס לבן בצדדים, ואצל הבנות היה גם גומי, שהצמיד את המכנסיים לירכיים. הכיס היה קטנטן, ומכנסי הבנות תפקדו כשקית נהדרת: ניתן היה למלא את המכנסיים בכל העולה על הדעת - והגומי החזיק הכל.
(צילום: אסף אמברם)
הפתעה בקופסת שימורים
מזג האוויר החם זירז את הבשלת הפירות. נוכח שפע הפירות עלה הצורך לשמרם לטווח ארוך: הוריי, יחד עם חברים אחדים, רכשו מכונה לסגירת קופסאות שימורים, כמו גם כמות עצומה של קופסאות שימורים ריקות וסיר ענק להרתחתן. במשך כמה קיצים התנהל במטבחנו מפעל שימורים בזעיר-אנפין: הופקו לפתנים מתפוחים ומשזיפים צהובים ואדומים, וגם רסק תפוחי עץ, זכר לילדותו של אבי בגרמניה. על הקופסאות הדביקו מדבקות, לזיהוי התכולה, אך עם הזמן שכחנו מה סימלה כל מדבקה, כך שפתיחת הקופסאות היתה בגדר הגרלה.
כשהגיעו אורחים חשובים לבקרנו הם כובדו בלפתן משומר של חצאי אפרסקים, מה שנראה אז בעינינו שיא ההידור והפינוק, אך עד היום זכור לי אורח שתהה מדוע אנו מגישים פירות משומרים, כשהעצים שלנו כורעים תחת העומס. לכל מקום אליו הגיעו הוריי להתארח, הם סחבו סלים עמוסי-פירות: באותם ימים חשתי בושה מסוימת, על המתנה הבלתי-ייצוגית שהביאו, בעוד דודים עירוניים שבאו לבקרנו הביאו בונבוניירות מרשימות.
השנים חלפו. העצים בחצרנו הזדקנו, חלקם מתו ואני ממילא נעקרתי מאדמת הכפר. כיום אני קונה פירות בשוק מחנה יהודה: השפע כאן גדול, אך נדיר למצוא את הפירות שהכרתי ואהבתי. חלקם נעלמו, אחרים נמכרים בסלסלות זעירות ויקרות. חיי המדף שלהם אינם ארוכים ובמטעים המסחריים העדיפו לטעת זנים חדשים, שאינם פגיעים כמותם.
רק לעתים נדירות אני זוכה לפגוש פירות "בלדי", עם ריח וטעם של פעם. אני חופנת אותם חיש-קל אל חיקי וזוללת בשקיקה, בהתרגשות, לפעמים אף מבצבצת דמעה קטנה בקצה העין, דמעה של געגועים לעצי הפרי של גינת ילדותי.
- ליצירת קשר עם אורנה נריה יוגב שלחו מייל.
