"סתם עוד רצח שכזה"
חברים בארגון "משפחות נרצחים ונרצחות", עברו קורס כתיבה יוצרת, כדי לנסות ולהתמודד עם הכאב הבלתי נתפס. מנחת הקורס, גלי צבי-ויס, מספרת על המפגש שלה עם הכאב שלהם, ממנו אנו מנסים להתעלם, בשאיפה ש"לנו זה לא יקרה"
עם ישראל הוא עם של שכול ואובדן. גם קולקטיבי, כפי שבא לידי ביטוי בימי זיכרון דואבים - יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. הדמעות מציפות את העיניים, התמונות הניבטות מן המרקע קורמות עור וגידים. הימים האלה מאפשרים לכל העם להפוך לשותפים לכאב המשפחות, ולו רק ליום אחד. עבורם זו התמודדות יומיומית, כזו שאינה לוקחת יום חופשה. עבורנו יום אחד של הזדהות ותמיכה, חובה לאומית של כולנו.
אנו, החפים מנגיעה אישית בכאב זה, מרכינים ראש לשתי דקות דומיה, וחשים בעוצמה את צילה של משפחת השכול הישראלית, כשהיא מרחפת מעלינו כעננה כבדה. לאחר ימים קשים אלו, אנו מוצאים עצמנו מותשים ורוויי כאב. אין בכוחנו לשאת נטל נוסף, ואנו כשלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים ולא רוצים לגעת בכאב אחר. כך זה היה אצלי לפחות, ונדמה לי כי אינני שונה מכלל החברה הישראלית.
גם אני טמנתי ראשי בחול. הייתי חולפת במהירות על פני הידיעות בעיתונות, אודות רצח סתמי כזה או אחר. מעדיפה לקטלג את הרציחות האלה, תחת הכותרת: "עבריינות", ולהמשיך הלאה בשגרת יומי.
מקרה שכזה עלול לקרות לכל אחד
עד שהגעתי לקבוצת משפחות הנרצחים, כמנחת כתיבה יוצרת, והכרתי שכול אחר. שכול, שלא רציתי להכירו, שכול שכמעט לא ידעתי על קיומו, ורק עתה דווקא אחרי ימי הזיכרון האלה, הבנתי מדוע. כיום אני יכולה להודות בפה מלא, כי גם אני ככלל העם הזה, העדפתי שלא להתבונן לעומק במראה הזו, ולהמשיך לומר לקונית: "לי זה לא יקרה!"
העדפתי שלא להסתכל במראה הנשקפת מבעד לרציחות הללו, ולראות בה את פני החברה הישראלית. עכשיו אני יודעת שמקרה שכזה עלול לקרות לכל אחד. סתם עוד רצח שכזה. רצח על רקע של מריבת נהגים, רצח על שימוש בכיסא-נוח, או בשל מילה "לא-נוחה" חצופה אפילו, הנזרקת בעת ויכוח בין שני אנשים.
רצח סתמי.
במפגשים שלי עם הקבוצה הזו למדתי להכיר כאב אחר, שהוא הרבה מעבר לאובדן עצמו.
ככל שרבו המפגשים שלי עם בני הקבוצה, הפכתי מודעת יותר לבעיה, והידיעות מן העיתונות זעקו לנגד עיני. לא רק בשל הקירבה שלי לתופעה, אלא בגלל העובדה הפשוטה: סטטיסטית, יש יותר ויותר מקרים. מספר הנרצחים הולך וגדל, ולא מעט בשל התעלמותנו מהם. הנה אנו קרבים בצעדי-ענק, למצב הקיים במדינות עולם שלישי, אל האלימות המשתוללת ברחובות, וחשש הציבור לצאת לרחוב. אנו נוסעים במהירות מופרזת באוטוסטראדה לברזיל.
דב מיצ'ל, חבר בקבוצת משפחות הנרצחים, חשב שאם יתריע על העניין בתקשורת בשנת 1999, יהא רצח בנו גיל מיצ'ל ז"ל, הרצח האחרון. בני משפחת רענן לוי ז"ל, סברו שאם נראה את תמונת אהובם מודפסת על גבי חולצה, נבחין בפני-האדם, ונעכל את העובדה שמקרה שכזה עלול לקרות לכל אחד מאתנו.
ואני ראיתי אנשים שבורים. נוגעים לא-נוגעים בכאבם. במפגשי הראשון עמם, ביקשתי שכל אחד יציג עצמו והופעתי מהתשובה החוזרת על עצמה: אני מזל אמא של אלון. אני דב אבא של גיל. אני עדי אמא של רענן. לאיש מהם לא היה סימן הכר אחר. לא מקצוע, לא מקום מגורים, לא תחביב. זו המהות וזה העיסוק – אמא של. אבא של.
בשיחה שבעל-פה הם נוטים לדבר מיידית על הכאב המשותף, בשמו הם מתכנסים
אני, כמאמינה גדולה בכוח הטיפולי של הכתיבה, גיליתי שכשהכאב עמוק מדי, הכתיבה הופכת חושפנית ובלתי נסבלת בעליל. במפגשים שלי עם חברי הקבוצה ראיתי אנשים מתפקדים כבדרך שגרה. כואבים את המתים, אך חיים למען אלה שנותרו בחיים. משמרים משפחה. ראיתי אבא מת חי מהלך, ראיתי אמא בזעקה עצורה, אבל לא ראיתי דמעה. לעיתים רק קול נשבר קמעא, גרון חנוק והרבה הרבה צפייה לתמיכה.
במפגשים שלי עם חברי הקבוצה, ראיתי את בבואת העם בו אני חיה. ראיתי את בבואתי שלי. בואו נוציא את הראש מהחול ונסתכל בה נכוחה.
הכותבת גלי צבי-ויס, העבירה בהתנדבות קורס כתיבה יוצרת לקבוצת הורים מ"ארגון משפחות נרצחים ונרצחות ". מנחי סדנאות בתחומים שונים, המעוניינים להעביר בהתנדבות, סדנא לסיוע והקלה על ההתמודדות עם הכאב והשכול, מוזמנים ליצור קשר עם הארגון .
גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
לקריאות נוספות לסדר:
"נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו"
"חוק הדיור הציבורי - דוגמא לשינוי חברתי אפשרי"
"מילון המונחים לפילנטרופ המתחיל"
לפנייה לכתב/ת 
