משחקים באוכל: כשילדים פוגשים אוכל של שפים

אם הטלוויזיה היתה באמת משפיעה על הילדים כמו שהרבה מומחים חושבים בטעות, הילדים שלנו כבר היו אמורים להיות שפים מקצועיים, או לפחות כאלה שלא נבהלים מגבינות כחולות. תוכניות הבישול אמנם השתלטו על המסך וחלקן עושות רייטינג לא רע, אבל בואו נראה אתכם מנסים לקחת לילד שלכם את השילוש הקדוש שניצל-קטשופ-צ'יפס, ונותנים לו קרפצ'יו שנקטף על ידי אייל שני בבוקר סתווי בהרי ירושלים. למעשה, זה בדיוק מה שניסינו לבדוק. לצורך המשימה בחרנו חמישה שפים מעולים. כל שף התבקש להכין מנה אחת שמייצגת אותו ושהוא מתחבר אליה. צוות שופטים מהעיתון, נאמר להם, יטעם את היצירות.

בטח, אמרו השפים. אין בעיה. נביא מנה. למה לא. ברור. איפה אמרת שזה יתפרסם? ואז ניתקו. כמה ימים אחר כך התחילו להגיע האס.אם.אסים. "זו תחרות‭,"?‬ גישש אחד. "להכין סתם מנה? מה שמתחשק לי‭,"?‬ שאל השני. "מה הרעיון‭,"?‬ העז השלישי ללוש בפומבי את חרדותיו. "סתם‭,"‬ היתממנו, "תביאו מנות ונעשה ארוחה חגיגית‭."‬

אבל לצידם של נירה רוסו, אמיר קמינר ורביב גולן ישבו גם שבעה שופטים שגובהם מגרד את המטר ועשרים. רומן קים, אורי אלדד ולין ועקנין מכיתה א‭1'‬ בבית הספר מדעים אלון בשדרות, עילי שגיא מכיתה א‭3'‬ בבית הספר פרס נובל בראשל"צ, וגיא אקשטיין, עומר שפץ ונעמה שמש, תלמידי כתה א‭4'‬ בבית הספר ניר בקריית אונו. הלוקיישן הנבחר היה סניף רמת החייל של מסעדת בלאק בר אנד בורגר. הכי בטוח שיהיה גם המבורגר בהישג יד.

וכך, עוד בטרם חיממו השפים להבות והתחילו להוציא את המנות שעליהן טרחו, החליט צחי בוקששתר, השף והבעלים של המקום, שהשתתף גם כן בפרויקט, לגמול בתעלול משלו. ברגע שגילה שצוות הטועמים נמוך במיוחד, הסתער על הילדים עם נחשי שניצל וקערות צ'יפס מהמסעדה. המהלך הזה השתלם לו מאוד בשלבי הסיכום.

ראשון עלה למגרש עומר מילר, שף מסעדת פודארט, שביומיום רגיל להאכיל את עשירי הארץ. המנה שהביא היתה מיזם סבוך אך אלגנטי של חומרי גלם עיליים, שכדי להרכיב אותה יש להפעיל אוגדה שלמה של עשרה שפים ופרחי טבחים. היו שם טורטליני מסקרפונה וגבינת עיזים, שהונחו על קרם ארטישוק ירושלמי, עם פטריות פורצ'יני ופטריות כמהין, וגם שקדי עגל שנצלו על גריל פחמים. המנה נוקדה בגרגרים ירוקים של אפונה טרייה, וקושטה מלמעלה בתלולית עלעלי מיקרו עדינים.

לו ידע מילר איזו משימה עומדת בפניו, סביר להניח שהיה מעלה מיד את העלעלים באש. ילדים, יודע כל מי שיש לו כאלה, מפרכסים באימה כשהם רואים דברים ירוקים בצלחת. ואכן, גם הפעם לא היו הפתעות.

"איכס, יש פה עלים של עץ על האוכל‭,"‬ הודיע לעמיתיו אורי משדרות. "והדבר הזה קשה כמו אבן‭,"‬ ליעלע עילי מראשל"צ‭".‬זאת פטרייה‭,"‬ בישר לו קמינר בחביבות. "אבל זה לא טעים, איכס‭,"‬ התעקש עילי, "וגם יש לזה ריח לא טוב‭."‬ פעם מישהו כבר יסביר לו שפטריית כמהין אחת, על אף הריח הבעייתי שלה, עולה כמו לול שניצלים שלם. "לא אומרים איכס על אוכל, צריך להגיד זה לא לטעמי‭,"‬ מחנכת אותו בינתיים לין. "אז זה לא לטעמי, איכס‭,"‬ הוא עונה בדיפלומטיות.

קמינר בינתיים השמיע את אבחנותיו הקרב-סכיניות: "רואים שהשף מאוד מודע לעצמו ומערבב המון מרכיבים אופנתיים. זאת מנה טרנדית, אם כי עמוסה מדי‭."

ארוחת ילדים

כמו מילר, גם השף עמיר אילן הופקד על הכנת מנה ראשונה. אילן, שבמשך שנים היה שף מיתולוגי בדיקסי ובשנה האחרונה התמקם בהדסון, בראסרי אמריקאי ברמת החייל, בחר להביא מעין קוסקוס מקסיקאי, שמתהדר בשם האקזוטי טמאלה. מנה צהבהבה, מעין עוגת תירס ובטטה, שמתבוססת בקרם תירס, כשהכל מתובל בווניל וטימין.

קמינר ראה במה שהונח לו בצלחת פולנטה אביבית, קלילה וחביבה. לעומתו רביב גולן, איש שגדל על ממליגה כאחת מאמהות המזון, היה נחרץ: "מסוג המנות שגם ננסי ברנדס היה שוקל פעמיים‭."‬

באגף הילדים רומן משדרות סירב בתוקף לגעת במנה בטענה שהיא נראית לו כמו עוגה מתפוררת. נעמה חקרה בסקרנות את הטמאלה אבל לא העזה להכניס לפה, ועילי טען ש"המנה עם התירס לא היתה טעימה כי מצאתי שם בטטה. אני לא אוהב בטטה בגלל הצבע שלה. גם הטעם שלה לא טעים. מה אני אוהב? פעם בשבוע בערך אני הולך למסעדות עם אמא ואבא. בבוקר אני מזמין חביתה, ובערב אני מבקש דג סלמון או דג נילוס‭."‬ גיא מקריית אונו היה היחיד שטבל כף ובישר בעליצות שהוא דווקא אוהב מרק תירס. "בן דוד של אמא שלי מבשל בטלוויזיה‭,"‬ עידכן את הנוכחים, "הוא עדיין חי‭."‬ בדיקה מהירה הפיקה שתי עובדות מדהימות: ‭.1‬ הילד הוא קרוב משפחה של השף ארז קומורובסקי. ‭.2‬ קומורובסקי, אכן, עדיין חי.

אל המנה העיקרית הגיע צחי בוקששתר כמנצח. השוחד הקטן שהרעיף על אורחיו הנמוכים לפני תחילת הארוחה עבד בהחלט, והילדים סימנו אותו מיד כחביב צוות השופטים. בוקששתר נכנס לחדר עם מגש ענק, שעליו רבצה שוק טלה אימתנית עטופה בנייר כסף. האפקט המרשים שיחרר מהילדים קריאות בסגנון "אני רוצה ראשון מהעוף‭."‬ עומר מקריית אונו דווקא בחר להתמקד בקישוט המנה: פטרוזיליה מטוגנת, שפוזרה בהמוניה על המגש, שבתה את ליבו וטינפה את ידיו ולחייו בירוק שמנוני. לאבא שלו, התברר, יש מסעדה, וזו הסיבה לשבירה האלגנטית של האקסיומה שלפיה ילדים שונאים ירוקים. מה זה כבר פטרוזיליה מטוגנת בשביל ילד שמגיע לבית הספר עם מגש גבינות בתיק. "האוכל האהוב עלי הוא פסטה עם גבינת פרמזן שאמא שלי מכינה בבית‭,"‬ הוא מפרט את עולמו הקולינרי. "לפעמים אבא מכין לנו תבשיל אוסובוקו, ואז אני אוהב לאכול רק את הבשר. תמיד אני רוצה לאכול פיצה. לא פיצה שמכינים בבית, פיצה שמזמינים בטלפון‭."‬

ובחזרה לטלה. ההבטחה הגדולה של העיקרית שהכין בוקששתר התנפצה בפראות אל צוקי המציאות. שוק הטלה, שנאפה בגריל במשך שעות יחד עם תפוחי אדמה קטנים, גזר ובצל, היתה מפגן נוגה של בשר שלא הוכן כהלכה. נירה רוסו התלוננה שהשומן עדיין נא, שהבשר חסר תיבול ושהירקות לא השפיעו מטעמם על הבשר, ולהיפך. "המרכיבים נותרו ישויות נפרדות‭,"‬ חרצה בצער. גם קמינר, שמאז ימי התרווד הוורוד לא זכה לאכול מנה של בוקששתר, והכריז בהתחלה על הרגע כאירוע היסטורי, הודה כעבור כמה דקות, בעיצומה של הלעיסה, שהבשר יבש וחסר טעם. הילדים העדיפו לנבור בהתמדה בירקות שמסביב. "התפוחי אדמה הכי טעימים‭,"‬ אמר רומן משדרות. "יש דברים שאני לא אוהב כי יש להם ריח לא טוב‭,"‬ טען עומר מקריית אונו. "המנה של הרגל של הכבש, יש לה ריח לא טוב, אבל היא נראית מאוד יפה וטעימה‭."‬

אל הקינוחים הגיעה השביעייה הסודית בשיא כוחה. אחרי הכל, עד עכשיו ניקרו מהאוכל כמות שאינה עולה על כדור מטקות. השפית איילת אור מאום בהוד השרון עלתה להופעה ראשונה, עם קינוח מורכב ומסובך. ההגדרה הרשמית של המנה: קראנצ'י רביולי מקמח סמולינה, במילוי טופי בננה, על קרם זביון מקורמל, עם פטל ואגוזי מלך. על הרביולי המתוק נזרתה אבקת סוכר, מה שגרם לעילי להודיע שהקמח על הקינוח פשוט מצוין. אורי דרש לקבל את המתכון אבל סירב לטעום, ועומר ליקט את הפטל בידיים וטען שהוא הכי טעים. נעמה נצפתה כשהיא מוצצת במרץ את מקלות הווניל שפוזרו על הקינוח.

מה זה הדבר הזה שאת מכניסה לפה, שאלתי אותה. "מין ענף כזה מהעץ‭,"‬ ענתה.

קמינר נראה אומלל מול הקינוח של אור. "הוא יפה ואסתטי מאוד‭,"‬ הודה, "אבל הבצק יבש ומשעמם והמילוי בננתי מדי, מה שמוכיח שלא כל הנוצץ זהב‭."‬ גם רוסו נעה באי נוחות: "אני, די קל לקנות אותי באוכל. נותנים לי מתוק ואני מאושרת. אבל פה זה מתוק ומופרז מדי. דווקא את המלית של הבננה אני אוהבת‭." ‬

הקינוח האחרון, של אייל לביא מרוקח ‭,73‬ כל כך תאם את קהל היעד, עד שבצוות העיתון ואפילו אצל בוקששתר התעורר חשד כבד שמישהו הדליף לשף מידע מוקדם על הפרויקט. "מה פתאום‭,"‬ הדף לביא את הטענות, "זה קינוח שאני מגיש יום יום במסעדה שלי‭."‬ ואכן, בדיקה מהירה בתפריט של רוקח מגלה פודינג שוקולד. ברצינות.

הפודינג הכיל שוקולד בלגי, חלמונים, קקאו וסוכר, ולא הזכיר במאומה את הפודינג אינסטנט הצמיגי והזכור לרע מהסבנטיז. יותר מכל דמה המרקם שלו למילקי, ואם לא די בכך, גם הניחו עליו כדור קצפת, מה שגרם לילדים לערבב הכל במרץ, כמו בסוף ארוחת ערב בבית. על המנה פוזרו סוכר הדרים וקוביות תותים, וננעצו טוויל בצק שקדים וטוויל של שוקולד עם קורנפלקס, שהגבירו את התחושה שמשהו אינפנטילי מאוד מתרחש כאן. הילדים היו מאושרים. "קינוחים אני לא כל כך אוהבת, אני מעדיפה אוכל‭,"‬ אמרה נעמה מקריית אונו, "אבל הפודינג שוקולד הכי טעים. כל השאר קצת מסובך מדי ולא רציתי לטעום מכל הדברים האלה שנתנו לנו. אני מעדיפה לאכול במסעדה אוכל כמו שאמא שלי מכינה ודברים שאני מכירה. בעיניי ניוקי זה הכי טעים. וגם פסטה. והרוטב הכי טעים לפסטה זה רוטב עגבניות‭."‬ ועומר מקריית אונו סיכם: "הפודינג שוקולד הכי טעים. היתה עליו קצפת והיה אפשר לערבב הכל. היו עליה גם תותים מלמעלה, וזה היה גם יפה וגם טעים‭."‬

המבוגרים היו דווקא יותר סקפטיים. רוסו התמרמרה בהתחלה על המרקם הבלתי פודינגי במובהק, אבל אחר כך הודתה שהקינוח לא מתוק מדי, קליל ומאוזן מאוד בטעמיו. וקמינר תהה אם לביא הוא השודד של מפעל שוקולד השחר, שלא ידע מה לעשות עם עודפי הסחורה שברשותו.

בחלוקה גסה, השפים הצעירים הפגינו מנות בארוקיות ועמוסות. זקני השבט הלכו על פשטות נונשלנטית. אבל בסיכום הארוחה, ולשאלתנו, מה שהכי הדליק את הילדים היה כמובן נחשי השניצל הערמומיים של בוקששתר, שלא השתתפו באופן רשמי בפרויקט והוגנבו להם באופן לא חוקי. וקינוח השוקולד כמובן, שלפחות נתן את התחושה שהמאמץ לא היה לשווא.