קומדיה היא הפורנו החדש

האם זה מצחיק?

השאלה הנפוצה ביותר ששואל אותי כל מי שרק שומע על הסרט: "זה מצחיק? זה מצחיק?" בדרך כלל העיניים נפתחות והגבות עולות ויורדות כאילו מדובר בשאלה שהתשובה עליה גסה, כמו היינו ילדים ששואלים: "יש עירום פרונטלי? רואים את שיח האהבה שלה או שרק שומעים גניחות?"

קומדיה היא הפורנו החדש. כולנו רואים קולנוע ומחכים לסצנות המצחיקות, בדיוק כמו שהיינו מחכים פעם לרגע שבו הכוכבת תתפשט בסרט צרפתי בלי כל סיבה נראית לעין. כולנו אוהבים את הרגעים האלה, אבל לא נעים לנו להודות בכך.

התשובה לשאלה האם "איים אבודים" הוא "סרט מצחיק" היא מורכבת. ברור שיש רגעים בסרט שהקהל צוחק, אבל אני חושב שהרגעים שהוא יזכור יהיו הרגעים שבהם הוא בוכה. ככל שעובר הזמן אני מגלה שבפרויקטים האישיים שלי כמו ההצגה "החולה ההודי" או ההצגה החדשה "סרט צרפתי", אני יותר ויותר חוקר ז'אנר חדש – אני מנסה לכתוב קומדיות על קטסטרופות איומות. אני מנסה לכתוב את הסצנה שבה הקהל יצחק ויבכה באותה שנייה באותה סצנה ובאותו משפט.

כמה מזה אמיתי?

בכל הקרנה שאני נמצא בה אני נשאל שוב ושוב: מה בדיוק קרה בחיים שלך הפרטיים, ומי אתה מבין המשתתפים - אושרי כהן או מיכאל מושונוב? באופן עקרוני יש כמה שקרים בסיסיים בסרט. אני לא הייתי בן 18 בשנת השמונים, הייתי בן שמונה. מה לעשות, השיער הלבן וערימת הילדים שלי מטעה. אני רק בן 36.

זילברשץ וכהן ב"איים אבודים" (צילומים: אייל לנדסמן)

אבל מעבר לזאת רוב הדברים שמופיעים בסרט מבוססים בצורה הדוקה על זיכרונות הילדות שלי. גדלתי בכפר סבא, היינו שישה אחים, אבא שלי היה איש מוזר שהיה הולך ברחוב עם געטקס לבנים ושגידל קקטוסים שהוא מצא ברחוב, כי אלה הכי זולים ויודעים לשרוד הכי טוב.

הוא היה מכריח אותנו לאסוף יחד איתו חרא של יונים, וכל הזמן הזה דיבר על הגשמה עצמית, על מימוש חלומות כדבר היחידי ששווה לחיות בשבילו. בדיוק כמו בסרט, גם אנחנו היינו משפחה של סירים ומזון.

לכל מקום שהיינו מגיעים אליו אנשים היו שואלים "מי הזמין קייטרינג?" כי כל ילד נשא בידיו קופסה עם אוכל, או סיר עם מרק, או שקית עם ביצים קשות שאמא שלי הכינה למקרה שתפרוץ שוב שנאת יהודים באזור ונאלץ להסתתר באסם עד שהשואה השנייה תחלוף. והאם באמת התאהבנו באותה בחורה ורבנו וברחנו לצבא וגנבנו חלומות? על כל זה אני שומר על זכות השתיקה של היוצר ונותן לכם להחליט לבד מה היה או לא היה.

מה המסר הפוליטי שלך?

כמו כל צופה קולנוע גם אני מחפש מסר פוליטי מובהק בכל סרט שאני הולך לצפות בו. אחת הסיבות שאהבתי את סרטו של ג'ים קארי "טיפשים ללא הפסקה" היו המסרים הברורים כנגד קיפוח נשים גדולות חזה שהסרט העביר בכל פריים שני.

"איים אבודים" הוא מניפסט קיצוני וחזק כנגד טבח העם בדארפור. בכל פריים עשירי הכנסנו אני והעורך תמונה מהטבח בכדי לשתול מסרים תת הכרתיים במוחו של כל צופה, שיגרמו לו לצאת ולעשות משהו כנגד העוול האיום שנגרם ברגעים אלה לשבט סודני שאת שמו אני לא זוכר.

כהן ב"איים אבודים". מסרים נגד רצח עם

צריך לזכור שבכל יום מוצאים להרוג עשרות מבני השבט, בני אדם שישראל יכלה לקלוט ולשכן בגנים ציבוריים בתל אביב ולדאוג להם לעבודה בניקיונות במחירים זולים במיוחד בבית שלך, או שלי, או של כל אחד מאיתנו, לעזאזל!

האם נהנית מעשיית הסרט?

אני יודע מה התשובה המקובלת של אמנים בדרך כלל: "סבלתי מכל רגע. הרגשתי שאני חותך לעצמי את הלב לפרוסות דקות ושופך אותו על המסך. לדעתי, חוץ מלעירית ענבי יש לי את הג'וב הכי מתסכל בעולם".

אבל אני מוכרח להודות שאצלי זה לא היה ככה. בוודאי שהיו רגעים איומים אבל רובם התרכזו בשלב השגת התקציב. השלב שבו אתה עובר מתחנת טלוויזיה אחת לשנייה ומתחנן פחות או יותר שיתנו לך כסף מהרווחים של "אחד נגד 100" להגשים את פנטזיית הילדות שלך לעשות סרט.

אחרי חמישה חודשים, כמה מפגשים מיניים שנסחטו ממני, ופחות כליה אחת, הייתי מוכן לצאת לדרך. עבודת הבמאי היא קלה ביותר. להבדיל מהתסריטאי שממש צריך להמציא את הסיפור, את מה שיגידו, ואת כל מה שרואים על המסך, הבמאי הוא בסך הכל סדרן עבודה.

אתה לוקח צלם מצוין, מעצבת תלבושות מבריקה, מעצב אמנותי שמוכן לעבוד במחירי מינימום ועדיין לעשות שיחזור תקופתי של עיר שלמה, פונה לשחקנים הכי טובים שאתה מכיר, מוצא כוכבת חדשה שאף אחד לא ראה עדיין וזה הכל.  

שרף. כוכבת שרשף לא הכיר

ימי הצילום מתחילים מוקדם אבל האוכל מצוין, וכולם כל הזמן שואלים אותך אם אתה רוצה מים. בשאר הזמן אתה יושב ונותן לכולם לעשות את העבודה, כשאתה מהמהם תשובות כמו: "קצת יותר ירוק בהיר" או "זה בדיוק מה שדמיינתי" או "אם אפשר יותר מופנם, ויותר מרלון ברנדו בעיניים", והכי חשוב, "אם תסתכלי בחוזה שלך את תוכלי לראות שדיברנו מראש על עירום פורנטלי של שיח האהבה שלך".

למעשה הצעד הכי חשוב שבמאי עושה הוא להכריח את המפיק לשים את הכותרת "סרטו של..." בהתחלה. אה, ועל כל זה גם משלמים לך.

למה אתה כותב כל כך הרבה?

אני מבין שזה יוצר תחושה לא נעימה אצל חלק מהאנשים. אמנם עברו

ארבע שנים מאז שיצא הסרט "אהבה קולומביאנית", אבל בזמן הזה הספקתי להיות מעורב בלא מעט פרויקטים. יש כאלה בתעשייה שמכנים אותי מאחורי הגב "הגרפומן".

הכי קל היה להאשים את הילדים. תעשו אתם שישה ילדים ותראו כמה תצטרכו לעבוד. ההוצאות שלי על צ'יריוס וחלב מקבילות לתקציב הביטחון של גאנה. כמות הכסף שאני צריך להכניס הביתה בשבוע אחד שווה להוצאות של חולה דיאליזה בלי ביטוח בריאות.

אבל האמת שזה יהיה שקר. גם אם הייתי עקר עם ילד אחד מאומץ מברזיל עדיין הייתי כותב את אותה כמות סרטים, מחזות, סטנד אפ וכל מה שאני עושה (תסתכלו בויקיפדיה זה די מעודכן, תודה אמא). זה הזמן להודות - אני מכור ואני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.