שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אי בודד ושמו קובָּה
    מילים לא יצליחו להעביר את גודל החוויה שעבר על קרן אור שמואלי בקובה. ובכל זאת היא רוצה לספר על המדינה הקסומה, המרתקת ומלאת התרבות הזו, כדי שתסעו לגלות אותה בעצמכם

    השורה התחתונה מהביקור בקובה, סוג של "אי בודד", היא שמדובר במדינה קסומה, מורכבת, מרתקת, מדהימה בנופייה, שמחה, רוקדת וגם קצת מציקה. כבר בשדה התעופה הקובנים מרימים גבה. זוג ישראלים? דרך ארצות הברית? סדרת שאלות באנגלית עילגת שלהם ובספרדית עילגת שלנו מתחילה.

     

    מאיפה באנו, איפה נהיה, איפה שירתנו בצבא ומה באנו לחפש בקובה. הופרדנו כל אחד לפינה אחרת כדי לענות על שאלות ולהוציא את כל הציוד מהתיקים. "למה את צריכה פנס?" שואל השוטר אחרי שפירק אותו. "אמרו לי שיש בקובה הפסקות חשמל". "מי אמר לך דבר כזה?" שואל השוטר, נעלב בשם האומה הקובנית. מסתבר שבלי להבין את הסמנטיקה בספרדית מה שבעצם אמרתי זה שאמרו לי שבקובה אין חשמל בכלל. אני מגמגמת ומסבירה והוא בסוף מתרצה. או לפחות נראה כך. בסוף התהליך הארוך אנו נשלחים לדרכנו, לשלושה שבועות של חוויה קובנית אמיתית.


    קסומה, מורכבת ומרתקת. קובה (צילומים: ערן סידי)

     

    מחפשים את קרבת הזרים

    בקובה הקומוניסטית הכל שייך למדינה. כמעט ואין עסקים פרטיים והעסק הפרטי הרווחי והמשתלם ביותר שניתן להפעיל הינו "קאזה" לתיירים. הקובנים, שהתמזל מזלם ולהם בית גדול, יכולים להשכיר (תמורת תשלום מס חודשי למדינה) חדר בביתם, ולהרוויח מכך כסף במטבע שנקרא "קונברטיבלה" (אחד משני סוגי המטבעות הקובניים - המקומי, פזו "נסיונאל", התיירותי, פזו "קונברטיבלה").

     

    מאחר שכולם בקובה עובדים בשביל המדינה אז כולם מקבלים את אותו השכר. בין אם אתה רופא או מלצר - גובה השכר שווה ערך לכ-10 דולר בחודש, המשולם במטבע המקומי ובו ניתן לעשות שימושים מצומצמים בלבד, כגון רכישת מזון/תרופות. בכל שאר המקומות נעשה התשלום ב"קונברטיבלה".

     

    הדרך היחידה עבור הקובנים להשיג פזו "קונברטיבלה" היא במגע עם תיירים מבחוץ, ולכן כל משרה בה ישנה אפשרות כזו היא אטרקטיבית מאוד. המקומיים שאינם נושאי משרות תיירותיות רשמיות יעשו הכל כדי לחפש את קרבת הזרים. הם יציעו הכל לממכר- הדרכה, ליווי, מונית, סיגר, ארוחה, בחורה, שיעורים בציור, נגינה או סלסה וכשכל אלה נגמרים הם יבקשו כסף באופן פשוט וישיר. אנשים אלו נקראים בקובה "חינטרוס" והם רבים כחול אשר על שפת הים.


    הכל מוצע לממכר. שוק אמנות קובנית בהוואנה

     

    לתיירים, לעומת זאת, לא פשוט גם להשיג פזו "נסיונאל". הדרך היחידה לכך היא לקנות משהו ברחוב ולקוות שהמראה או השפה לא יטעו מדי ותיחשב למקומי. מקניית פיצה ברחוב הצלחנו לשים ידינו על מטבע מקומי, אבל בחנות גלידה גדולה נשלחנו בבושת פנים אל אזור "התיירים", שם קיבלנו את אותה הגלידה, בכוס נקייה יותר, יפה יותר, ובפי 25 מהמחיר.

     

    עוני פחות עצוב

    השימוש בשני סוגי מטבעות והמשכורת הזעומה יצרה בקובה עוני גדול. זהו עוני שונה מעוני במקומות אחרים. פחות עצוב, אם אפשר כלל להגדיר זאת כך. לא מדובר באנשים שאין להם קורת גג כמו עשרות כאלו בהם יצא לי להיתקל במהלך שהותי בארה"ב. לא מדובר ברעב או במחסור בתרופות ואף לא בחוסר יכולת כלכלית לקבל השכלה. כל אלה ניתנים בקובה בחינם, אך שוו בנפשכם אתכם - האם אתם מסתפקים במזון, בריאות וחינוך? הוצאות רבות נוספות יורדות מחשבון הבנק שלנו מדי חודש, אבל על ידי המשטר בקובה נחשבות ל"מותרות".

     

    הקובנים עם חם. אוהבים לדבר, לעזור, להכיר, והם סקרנים מאוד. המשטר בקובה אינו מאפשר למקומיים את השימוש באינטרנט במדינה (אם כי לזרים הוא אפשרי תמורת 6 יורו לשעת שימוש) בקובה רשת פנימית - "אינטרא-נט" שהתכנים בה נמצאים תחת פיקוח המשטר. המחסור במידע בשילוב היותם של הקובנים אנשים משכילים וחכמים יוצר צמא אדיר וסקרנות לגלות כל דבר אפשרי על "העולם שבחוץ".

     

    כך, משום מקום, פותחים איתנו קובנים ברחוב בשיחה. התרבות המערבית בה איש אינו מתעניין בחייו של האחר טרם חלחלה לכאן. התערבות בחיי האחר, שאלות, הערות ושיחה, הם בגדר חובה ושגרת חיים. כשהדבר נעשה עם זרים לעולם אינך יודע האם הם עושים זאת מסקרנות, טוב לב, או רצון להרוויח. נותר לך לבחור- האם להתייחס בחשדנות לכל קובני הפותח בשיחה או לשתף פעולה עם הגורל שזימן שיחה זו?


    התערבות בחיי האחר היא בגדר חובה. רחוב בהוואנה

     

    קובה של ניגודים

    בויניאלס (Vinales), כפר קטן לא הרחק מהוואנה הבירה, יצאנו באחד הימים לטיול אופניים. ויניאלס שוכן בלבו של עמק טובל בירוק, הרים ושדות. מראה האיכרים חורשים את האדמה בשדות, על עגלה רתומה לשוורים, נשקף אלינו לא בפעם הראשונה. גם מחלון ה"קאזה" אצל ראוניאל ומרבלי, הזוג הקובני שאירח אותנו, הפניית מבט אחת מהטלוויזיה והסרטים בדי.וי.די זרקה אותנו אל עולם אחר בו חורש איכר את שדהו עם בהמה. קובה של ניגודים.

     

    אנו עוצרים למנוחה ליד אגם גדול בשדות. רק אתמול טיילנו באותם שדות על גב סוסים ופגשנו "קמפסינו"- כפרי המגדל טבק לצורך הכנת סיגרי "קוהיבה"- הסיגר המפורסם של קובה, שבשל מיקומה והאקלים בה, מתפארת בטבק הטוב בעולם.

    הסיגרים הקובניים הם שם דבר בעולם. מפעלי הסיגרים הם מפעלים ממשלתיים (קומוניזם אמרנו כבר?) המעסיקים עובדים שעיקר יומם הינו גלגול הטבק הטחון בעלה טבק איכותי הגדל בשדותיה של קובה. סוגים שונים, שמות, גדלים וצורות. הכל בהתאם לריכוז הטבק בסיגר.

     

    אם יתמזל מזלם של הקובנים העובדים במפעל, ויצליחו להבריח קופסת סיגרים, הם ירוויחו מכך סכום כסף לא מבוטל. וכך בשקט בשקט, לאחר שהבטחנו לא לספר, החלונות והדלת נסגרו, וראוניאל, מוציא שקית ובה קופסא עטופה בעיתון. 25 סיגרים קובנים אמיתיים, "רומאו וחולייטה"- במחיר מציאה, בניגוד למחירן בחנויות הממשלתיות.

     

    עד לרגע זה אנו מתחבטים (אולי כמו הקובנים עצמם) בשאלה אם החיים בקובה, המשטר ופידל קסטרו שהיה עד כה בשלטון - הם טובים או לא. מרבלי וראוניאל, כמו קובנים רבים אחרים בהם נתקלנו, מעריצים את קסטרו וההפיכה הקומוניסטית שביצע, ומונים בפנינו את יתרונות החיים והמשטר בקובה.


    קסטרו כבר לא כאן. לשכת הנשיא הקובני

     

    צ'ה גווארה בכל פינה

    סימניה של הפיכה זו ניכרים בכל כאילו רק אתמול התרחשה ולא חלפו מאז 52 שנים. חוסה מארטי הוא מנהיג עבר הנחשב לאבי האומה הקובנית. שותפו לאידיאולוגיה ולמהפכה, צ'ה גווארה, הוא גיבור האומה לא פחות. סמל הפופ המפורסם של צ'ה מופיע כמעט בכל פינה וכן בתצורת ענק על קירו החיצוני של בניין משרד הפנים הקובני בלב הוואנה הבירה. מוזיאונים, שלטים, כתובות קיר, גלויות וספרים - כולם נועדו למטרה אחת - לפאר את המהפכה ולתחזק אותה. "להיאבק ולעבוד - התחייבותנו לפידל" היא אחת מכתובות הקיר בהן נתקלנו בטרינידד.


    אוהבים אותך צ'ה! קירו החיצוני של בניין משרד הפנים

     

    בניגוד לחנות ספרים בוושינגטון די.סי., בירת הדמוקרטיה האמריקאית, שכניסה אליה תזמן חוויה מגוונת ועשירה, בהוואנה עמוסים מדפי חנויות הספרים באידאולוגיה הקומוניסטית. כתבים ומאמרים פוליטיים, חלקם נכתבו בידי פידל וחלקם אודותיו, כולם מפארים את האידיאולוגיה הקומוניסטית,  ספק מתגרים בשכנתם האמריקאית, ספק מקבלים בגאווה את גורל הבדידות שגזרה עליהם, עם החרם הכלכלי על האי הקובני.

     

    בשל כך גם מתנגדים לדרך לא חסרים. קובנים רבים עימם שוחחנו היו רוצים לראות את הדברים אחרת וחולמים על קובה חופשייה יותר. אחד מהם הוא חרארדו, נהג המונית שלנו בנסיעה לטרינידד, שבעברו היה מהנדס המחוז הקובני פינאר דל ריו (Pinar del Rio). מהוססים אנחנו שואלים מדוע הוא עובד כעת כנהג מונית והוא עונה שזוהי הדרך הטובה ביותר לפרנס את משפחתו. "באופן אבסורדי", אומר לנו חרארדו, "בכפר שלי יש המון מהנדסים, אבל זו גאווה גדולה יותר לומר שאתה נהג מונית בכפר. כאלה יש רק ארבעה-עשר".

     

    קאזה דה לה מוזיקה

    למרות הכל, לקובה גם צדדים אחרים ואנשיה אינם מרשים לצרות לעצור את החיים. התרבות העשירה מלווה את טיולנו במקצבים ושירים קובניים קבועים, החל משירים נושאי אופי פוליטי המבכים את הגעגעועים לקומנדנטה צ'ה גווארה, ועד לשירי אהבה בספרדית המלווים בריקודי סלסה חושניים וקצביים בכל "קאזה דה לה מוזיקה", מועדון הנמצא בכל עיר או כפר ומוזיקה בוקעת ממנו בכל שעות היום במקצבים שונים.

     

    תופי קונגו, שהביאו עימם העבדים האפריקאיים, נוספו לקצב הקובני ויצרו את ה"טרובה"- המקצב האפריקאי. המוזיקה לא מפסיקה אף פעם והכישרונות הברוכים של העם הקובני יוצרים חיי תרבות עשירים הרבה מעבר לציפיות שלנו במדינה ענייה כל כך: ריקודים, שירה, נגינה על כל כלי אפשרי, ציור ואמנות רבה מסביב.


    המוזיקה לא מפסיקה אף פעם. קאזה דה לה מוזיקה

     

    שיעור הסלסה שלקחנו באחד מה"קאזה דה לה מוזיקה", התקיים בסטודיו ישן שנראה כי ימי הזוהר של רקדניות הבלט שרקדו בו הסתיימו כבר לפני עשרות שנים. רצפת העץ השבורה היוותה אתגר לרקדנים מתחילים שכמונו אך הוסיפה לא מעט ל"נשמה" של הריקוד שניסו, לא בהצלחה רבה, ללמד אותנו ה"פרופסור לסלסה" המכונה "גורדיטו" (בזכות בטנו העגלגלה) ובן זוגו.

     

    הביקור המרתק בקובה השאיר אותנו עם יותר שאלות מתשובות. היה לא פשוט, אבל שווה את זה, כי פגשנו אנשים מרתקים ותרבות ואורח חיים שונים כל כך.
    אין שום סיכוי להצליח להעביר במילים את כל החוויות שעברו עלינו, את האווירה, המראות, הריחות, הקולות והתרבות שבקובה. לכן נותר לנו להמליץ לעשות הכנה נפשית טובה - ולנסוע ולגלות בעצמכם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כל הג'אז הזה. מועדון בהאוונה
    צילום: ערן סידי
    עוני אחר. רחוב בטרינידד
    צילום: ערן סידי
    מומלצים