מכריזה על נבצרות: בציר ענבים לילי

אינני יודעת מה עשיתם בלילה שבין ראשון לשני בערך בין חצות לחמש בבוקר, אבל הרשו לי להניח כי לא הייתם בבציר ענבים ליין. הסיבה שאני יודעת זאת בביטחון די גדול היא שהייתי שם, ולא ראיתי אתכם. ולא, שלא תגידו, כי בכל יער אשתאול חיפשתי אתכם. יער אשאתול, נו, בערך בסביבה ששמשון הגיבור ביקר בבוטיק "דלילה - תספורות וסירוס כימי לגבר" אי אז לפני עשרות אלפי שנים, ומאז, כך נראה, לא הגיע לשם אף אחד. בטח שלא אתם.

בשתיים בלילה אוספים אותי, ואנחנו נוסעים אל הכרם. יחד איתי נמצא גם עמוס רביד, מדריך יין ראשי ביקבי כרמל. הוא מסביר לי שאת הענבים בוצרים בלילה כי לא חם כל כך, וגם ככה הענבים מגיעים אל היקב קרירים וטובי לב, דבר המסתבר כחיובי ביותר עבור הכנת יין, שאינו משקה חם מעדות התה והסיידר בקינמון, למרות שיש כמה פיצוציות שמחזיקים אותם בתנאים כאלה שתנו להם גג שבוע-שבועיים והם בהחלט יתאימו לקטגוריה.

"בואי‭,"‬ מבקש רביד, "הבוצרת כבר שם‭."‬ נו, אני שמחה לשמוע. אין לי מושג מי זו הבוצרת החביבה, אבל אני מדמיינת אותה כאישה בשנות החמישים לחייה, ששיבה זרקה בשערה. איזה רחל, או סימה, או - למה להפלות - סווטלנה, שמגדלת את הענבים כבר עשרים שנה, ומדי שנה, בבציר הראשון, היא מתעוררת כשכוכב הצפון נמצא במרכז הרקיע והולכת לבצור את הענבים במו ידיה.

עם זאת, רחל או סימה או סווטלנה עוד לא שם, ובינתיים אני נאלצת ללמוד על בשרי שכשהולכים לבצור ענבים בלילה חשוב לדעת כמה דברים. האחד: במרבית הכרמים אין תשתית לשירותים ואין גדר. חשוב לדעת את זה כדי למנוע אכזבות. כמו אנשים רבים, כשאני שומעת את המילה "כרם" מיד אחריה עולה ומזדנבת המילה "שועל" והסיפור המקסים אודות השועל הזולל ענבים שמגלה שבטנו התנפחה כל כך ששוב אינו יכול לצאת מהכרם. סיפור זה פרט על נימי לבי העדינים ביותר, שכן תמיד סברתי שהשועל הוא בן דמותי בעולם האגדה והמשל, ודמיינו לעצמכם את אכזבתי כשגיליתי כי הכרמים אינם מגודרים כלל וכלל.

דבר שני החשוב לדעת כשבאים לבצור, וזו המלצה ממני אליכם, שלא נאמרה לי על ידי מדריכי יין, רצוי להימנע מהכשת נחש. רק לפני שבועיים קראתי בעיתון כי פלונית אלמונית הוכשה בגולן על ידי נחש שסבר כי אין לה מה לחפש בקטיף הדובדבנים העצמי במושב זה או אחר, ואיני ששה כל כך לפגוש את בן דודו הדעתן של נחש זה, הסבור שאין זה ממקומי לבצור ענבים בלילה שבין ראשון לשני.

יותר נעים בלילה. בציר ענבים (צילום: מוטי הימלשטיין)

אם בענבים נפלה שלהבת

עם תום הנסיעה אנו מגיעים לכרם ופוגשים שם הרבה מאוד אנשים, כמו, למשל, את חנניה, בעל הכרם, או את אריה, הרב המשגיח על הכשרות. יש שם גם כמה פועלים תאילנדים שנוהגים בטרקטורים, ועוד כמה עובדים, אולם את רחל הבוצרת איני רואה בשום מקום. אולי היא בדיוק הלכה לשתות איזה קפה חזק עם הל, אחרת איני יודעת היכן היא מסתתרת.

אנחנו הולכים לבצור ענבים מסוג שרדונה כדי לייצר מהם יין ברוט, שזה גרסה מקומית לקאווה, דהיינו יין מבעבע העובר תסיסה שנייה ומיועד למי שיש לו סיבה לחגוג, אך אין לו כסף לשמפניה. ענבי השרדונה נבצרים מוקדם יחסית כיוון שככל שהענב צעיר יותר יש בו פחות סוכר, מה שמהווה פוטנציאל אלכוהול נמוך יחסית, דבר נכון כשמדובר ביין מסוג ברוט.

הכרם בלילה, רק שתדעו, הוא מקום קסום ביותר. השמיים זרועי כוכבים, האוויר קריר ונעים, הקפה מתוק והבקעים באדמה נראים כנחשים משותקים שרק מתים לקפוץ עליך. תענוג. איני יכולה לחכות כבר להתחיל לבצור, אם כי אני לא רואה את הענבים, ויש שיגידו שזו יכולה להיות בעיה. אני ניגשת אל אחת הגפנים וממששת אותה כסומא בארובה. לא מוצאת אף גפן. לא יודעת איך סווטלנה (או רחל. או סימה) עושה זאת, אך אולי היא מצטיידת מבעוד מועד במשקפיים לראיית לילה.

עד שמגיעה הבוצרת מספרים לי החבר'ה מדוע צריך להימצא רב במקום, והסיבה לכך - תודו שבחיים לא הייתם מנחשים - היא הכשרות. מתברר שלאנשים כמוני מותר לנגוע בגפן כשהענב מחובר אל השיח, אולם מאוחר יותר, כשהענבים כבר נפרדו מהזמורות, רק לאנשים מקיימי מצוות השומרים על חוקי התורה מותר לנגוע, אחרת היין אינו נחשב כשר.

השורה התחתונה של כל העסק הזה היא זו: אסור לי ממש לנגוע בענבים אחרי שהם נקטפים, כי איני שומרת מצוות. אולם איני נעלבת מזה, כי זה מחיר קטן לשלם, בעיניי, על החופש לא לקיים מצוות. איני מספרת לכבוד הרב על המצוות שאני כן מקיימת בצורה וולנטרית בערבים השונים, פעמים רבות בלוויית בקבוק יין או יין מבעבע, למרות שהוא מספר לי הרבה על דיני כשרות והלכה, כיוון שכבוד בת מלך פנימה.

"הנה הבוצרת‭,"‬ מכריז רביד מדריך היין, ואני מביטה קדימה בציפייה. קשה לי לאתר אותה, כיוון שחשוך ומכונית גדולה ומוזרה מתקרבת אלינו תוך שהיא מטלטלת את הגפנים כאילו מדובר בצקלון לפחות. ואז, לפתע, אני מבינה. אין שום רחל, סימה או סווטלנה. הבוצרת היא המכונה האימתנית הזו הדוהרת לעברי במהירות של, ובכן, 20 קמ"ש לשעה.

האמת? קצת התאכזבתי. ציפיתי למשהו רומנטי יותר. ציפיתי שבאמת אבצור במו ידיי ענבים. אפילו - לעזאזל! - נעלתי את מגפי העור שלי, נגד נחשים. אבל בעולם של היום אין רומנטיקה, יש מציאות, והרבה יותר נוח וקל לבצור עם הבוצרת הזו מאשר להעיר את רחל או סימה או סווטלנה באמצע הלילה כדי שתלך לכרם ולעבוד. מה גם שהרבה פעמים נבצר מסווטה לבצור מסיבות שונות, הנעות בין עייפות וחוסר חשק ועד לקלקול במכשיר ראיית הלילה.

זהו יום הבוצר

הבוצרת היא משאית גדולה בצורת האות "ח" הנוסעת מעל שורת הגפנים ומטלטלת אותם טלטלה הגונה. הטלטלה הזו גורמת לענבים להיפרד מהזמורה ולקפץ אל תוך הבוצרת. אפשר להבין אותם, שכן החלק הפנימי של הבוצרת נראה כמו קיבה של לווייתן בעל שיני פיל, ואולי אם אתה ענב זה נראה לך מפתה. הענבים שהבוצרת קטפה מועברים במסילה נעה אל טרקטור הנוסע באיטיות לצד הבוצרת, ושם הם מאוכסנים במכולה עד שמגיע הרגע לקחת אותם אל היקב.

אני עולה על הבוצרת לסיבוב. היא מתחילה לנסוע באיטיות, תוך כדי רטטים עזים ביותר, המזכירים מכשירים מסוימים הנמכרים בחנויות שכף רגלו של הרב אריה לא דרכה בהן מעולם. אני מקווה.

למעשה, היא מזכירה את פעולת הסחיטה במכונת כביסה, הנחשבת פעולה פופולרית ביותר ברומנים בעלי כריכה רכה מדרגה שלישית ומטה, בהם אנשים מתאהבים בתשוקה ומכבסים את בגדיהם בשעות הצהריים המוקדמות. אני קצת נהנית, כמו שאפשר לתאר. בכל זאת, כרם, רטט, ירח, מה עוד צריכה בחורה?

בזמן שאני נהנית אני מביטה בגפנים. ממש לפני שהבוצרת מגיעה אליהן היא מרעידה אותן חזק כל כך שהן נראות כאילו הן רועדות מפחד, והן ימסרו את הענבים גם ללא שימוש בכוח. מראן הנוגע ללב מזכיר לי סיפור ששמעתי על מאפיונר ידוע בשם "דון איגנציו" (הזאב‭,(‬ שמבט עיניו היה כה מפחיד שכל מה שעשה היה לעמוד בפינת רחוב ולנעוץ מבט מקפיא דם בקורבנותיו, שנפחדו כל כך עד כדי כך שקפצו והתפגרו מפחד. גם הענבים מוכנים למסור את נשמתם לבוצרת, אני מרגישה, אולם היא אינה מסתפקת בכך ומטלטלת אותם טלטלה של ממש, הגורמת להם לעבור אל המסוע לפני שאני מספיקה אפילו להיפרד.

וכך נוסעת לה הבוצרת בכרם ומטלטלת את ענבים עד שעולה היום. אני מקווה שאינה עושה זאת בט"ו באב, שאז מתכוננות בנות ישראל הבתולות, דהיינו הילדות הקטנות בגן סימה ו/או רחל, לצאת לחולל בכרמים, כיוון שאם היא דגה בחכתה בתולה, חזקה על בתולה זו שלא תחולל יותר לעולם.

ברגע מסוים אני מתפתה ונוגעת בענבים שבתוך הבוצרת, אלא שאז מכריז הרב אריה שאין להשתמש בענבים אלו, וכל תכולת הבוצרת נשפכת לארץ. אני בוהה וחושבת לעצמי "יא-אללה, וזה אפילו לא הזמן הזה בחודש‭."‬

כל המחשבות הרומנטיות שחשבתי על בצירה התפוגגו להן יחד עם החושך. כשהיום עולה אני כבר איני מי שהייתי. סתם, אני בדיוק מי שהייתי, רק שכעת אני יודעת שבוצרת היא מכונה ולא בת אדם. כמה המילניום השלישי, כמה עולם חדש, כמה לא רומנטי. העיקר שזה יעיל. ההבדל בין רומן לנישואין, כנראה.

כשהיום עולה הענבים מתחילים את דרכם אל היקב. במקרה הזה, אל היקב בראשון לציון, שם הם נשקלים וגם מודדים את רמת הסוכר והחומציות שלהם. כאן אני נפרדת מהם. הבציר הראשון בארץ עבר בשלום, בשקט וללא דרמה מיותרת. דבר אחד טורד את מנוחתי: שמשון הגיבור - שהסתובב ממש באזורים אלו בין צרעה ואשתאול - כיצד הוא הצליח ללכוד 300 שועלים ולהצית את זנבותיהם אם אין בכרם גדר? איך לוכדים שועל ללא גדר? בראייה לאחור, וחבל שלא סיפרו לנו את זה אז, אני די משוכנעת שהייתה שם איזושהי "לוכדת".