ההתנתקות משטרן

יום חשוב לציונות הדתית היה אתמול, מהסוג של אלה המצוינים ביומנים לתלמיד של בני עקיבא (כן, יש כאלה!) לדורי דורות - האלוף אלעזר שטרן משתחרר מצה"ל. בוגר תנועת בני עקיבא, בוגר "נתיב מאיר", הכי "משלנו" שיכול להיות, האיש שעשה את זה והגיע כמעט הכי רחוק שאפשר במסלול קרבי ולא רבני, פורש מתפקידו ומותיר אותנו מיותמים.

ובאמת, בשנות נערותי אני זוכרת את ההערצה בקולם של הבנים בשבט כשדיברו, בעיניים נוצצות, על מפקד בית הספר לקצינים דאז - איזו אישיות, איזו דמות חינוכית, אילו ערכים, איזו שליחות - איזה מודל לחיקוי. כמעט לא היתה פעולה בה שמו לא הוזכר. רק מה, עם השנים היתה לי תחושה שאני פחות ופחות שומעת דיבורים עליו, ועל שכמותו, עם אותה נימת הערצה הזכורה לי מימי שבט הרא"ה. אז אולי זה בגלל שלא כל כך יצא לי לשמוע פעולות בזמן האחרון, אבל נראה לי שלא זו הסיבה. בשלב מסוים הבינו המעריצים למיניהם שחוץ מכיפה על הראש, וקיטבג ענק שיש בתוכו ישיבה תיכונית והסדר, למפקדים הנערצים שעשו את זה בצבא יש עוד משהו - אישיות, אג'נדה, ושאיפות מקצועיות.

וזה הזמן להתנתק משטרן בעצמו, כי אותו דבר קרה גם ליאיר נווה, לרב ישראל וייס, וגם מחוץ לצה"ל - לאליקים רובינשטיין ומי יודע לעוד כמה זה עוד קרה ויקרה בעתיד. ברגע שהם הגיעו לדרגה מסוימת בגוף בו הם משרתים, הם כאילו הופקעו מעצמם - מהמשפחה בה גדלו, מסט הערכים הקונקרטיים בהם הם מאמינים, מההכשרה המקצועית אותה קיבלו ואשר - ככל הנראה - הובילה אותם לתפקיד הבכיר, ומהיעדים המקצועיים שהארגון אליו הם משתייכים הציב בפניהם כמטרה להשגה. כל אלה כבר לא קיימים, כי עכשיו הם הנציגים "שלנו" שם, וככאלה, עליהם לעשות בדיוק את מה שאנחנו, הקולקטיב, מצפים מהם לעשות.

חיבוק דוב

השיא כמובן היה בתקופת ההתנתקות בה כל הבכירים הדתיים בצבא, ללא יוצא מן הכלל, יישרו קו עם המדיניות הצה"לית, לא סירבו פקודה, ואפילו לא נתנו פומבי לאיזושהי התלבטות פנימית, אם היתה כזאת בכלל, ביחס לתהליך הזה. למסתכל האובייקטיבי מהצד זה יכול היה להיראות כמו מקצועיות לעילא ולעילא, אך לא לקולקטיב. בציבור "שלנו" זה נתפס כסטירת לחי, בגידה ממש, וכך גם התייחסו אליהם - ניקוב צמיגים, הפגנות ליד הבית, הכפשות ציבוריות, סירוב לצרפם למניין ואפילו תקיפה פיזית של הרב וייס, יותר משנה אחרי שבכלל פרש מהתפקיד. החיבוק החם שקיבלו בתחילת דרכם על כך שהנה, החבר'ה שלנו הגיעו לצמרת, הפך לחיבוק דוב. ואכן, לא מקרי הדבר, שהיום, שלושת הקצינים הבכירים ששירתו בצה"ל בתקופת ההתנתקות פרשו מתפקידם, ועזבו את הצבא בכלל.

וכל כך למה? כי מסתבר שכאשר שלחנו את מיטב בנינו לכבוש את צמרת המדינה, ציפינו מהם שכשהם יגיעו לשם, הם לאו דווקא יהיו מקצועיים, יוכיחו נחישות בקרב, או יגבשו מדיניות נכונה, אלא בעיקר - יהיו עושי דברינו. שהם ימשיכו לשרת את האינטרסים של הקולקטיב ששלח אותם, שחינך אותם, שהשקיע בהם. רצינו שיפרעו את החוב. אבל רובם, איך נאמר, לא מיישרים קו. לטוב או לרע, כל אחד במקומו - בצבא, בעולם המשפט, בתקשורת ובשירות הציבורי - עם סגנונו, אישיותו, רעיונותיו ושאיפותיו, מתווה לעצמו את הקו, והולך על פיו. וכך, מהדתיים הייצוגיים שהיו בתחילת הדרך, הופכים כל אלה בעיני שולחיהם המאוכזבים ל"דתיי מחמד" שרק מנסים, כמובן, למצוא חן בעיני השמאלנים-החילונים-יפי-הנפש.

אבל בעוד הקולקטיב הימני-ציוני-דתי עסוק בהטחת ביצים בפניהם של אלה שכביכול בגדו בו, טחו עיניו מראות שבהפוך על הפוך, הם אלה שעושים לו את השירות הטוב ביותר. אלעזר שטרן ושכמותו הם שמוכיחים כי רק בגלל שכיפה על ראשם ומשנה קטנה בכיסם, אין הם עושי דברו של מאן דהו. לא בגלל שהם דתיים ולא למרות שהם דתיים הצליחו כל אלה בתפקידיהם - ההצלחה או הכישלון היא שלהם, ורק שלהם. הניסיון לנכס אותם לציבור כלשהו נכשל, וזו בעיניי ההצלחה הגדולה מכל.