טובות השתיים: ביקור בשווייץ האיטלקית
בתים ורודים וצהובים, אגמים כחולים, נהר ירוק-אזמרגדי, פיצה נהדרת ואיטלקית סביב-סביב: יעל גרטי ביקרה בדרום שווייץ והתקשתה להאמין שאיננה באיטליה. כתבה שנייה ואחרונה
במהלך הנסיעה דרומה בשווייץ, מתחלפים בתי העץ החומים בבתי אבן צהובים, ורודים, כתומים ותכוּלים; ה"גְרוּצי", ברכת השלום השוויצרית, וה"גוּטֶה מורגֶן" מתחלפים ב"בּונג'ורְנו"; הטמפרטורה עולה; הצמחיה הופכת ים-תיכונית: עצי זית, דקלים וסוכות גפנים ניצבים סביב-סביב; הרוּשְטי המסורתי מתחלף בפיצה איטלקית דקיקה וקצב החיים, באופן כללי, הופך אִטי יותר, שמח יותר, משוחרר יותר. ברוכים הבאים לחלקה הדרומי של שווייץ, המתהדר באופי איטלקי מובהק, שיקשה עליך להאמין שעודך בשווייץ.
בֶּלינזונה
עד כמה שמפתה לחשוב כך, אין קשר בין שמה של העיר לבית החולים הפתח-תקוואי. מקורו של השם בֶּלינזונה (Bellinzona) בשתי מילים בלטינית: בֶּלוּם, שפירושו מלחמה; ו-זונה (בדומה ל-zone באנגלית ובצרפתית) שפירושו אזור. מתברר שהעיר, הממוקמת במרכז עמק טיצ'ינו, היוותה מאז ומתמיד נקודת מעבר אסטרטגית מאיטליה למרכז אירופה, באמצעות שלושת המעברים החשובים באלפים: סנט גותארד, סן ברנרדינו ולוּקמניר, המשתרעים מצפון לה.
ראשוני מתיישביה התמקמו ב-5,000 לפני הספירה על הגבעה הסלעית העצומה, שעליה נבנה מאוחר יותר מבצר קסטלגראנדֶה, והשם בלינזונה מופיע לראשונה בכתבים כבר בשנת 590 לפני הספירה. לאורך שנותיה נשלטה העיר על ידי הרומים, האוסטרוגותים, הביזנטים, הלומברדים, על ידי האימפריה הרומית הקדושה ועל ידי דוכסי מילנו, עד להשתלטותה של הקונפדרציה השוויצרית בשנת 1500.
בשנת 1803 הכריז קנטון טיצ'ינו על עצמאותו, ובלינזונה הפכה לאחת
משלוש ערי הבירה של הקנטון, יחד עם לוקרנו ולוגנו, שהתחלפו ביניהן מדי שש שנים, עד שב-1878 הפכה בלינזונה לבירה היחידה.
שלושת מבצריה העצומים של בלינזונה מעידים על הקרבות המרים שנערכו בה לאורך השנים - והפכו אותה לאתר מורשת עולמי מטעם אונסק"ו. העתיק שבהם, קסטלגראנדֶה (CastelGrande), מתנוסס ממש במרכז העיר. ניתן לעלות אליו במעלית שנחצבה בסלע, אליה ניתן להגיע מפּיאצֶטה מריו דֶלָה וָאלֶה (Piazzeta Mario Della Valle), או ללכת דרך פּיאצָה קולֶגָ'טָה (Piazza Colleggiata), שבה ניצבת קתדרלת פטרוס וסטפנוס הקדושים.
בדרככם מעלה, אל עבר המבצר, תוכלו להציץ אל חצרות בתים מהודרים, צבועים ורוד-עז או צהוב, אל גינות קסומות וסוכות גפנים. במרומי המבצר תוכלו להתענג על הנוף המרהיב, כמו גם לבקר במוזיאון שבמבצר ובגן הפסלים שבגינתו.
בלינזונה, המכונה טוּריטָה (Turrita), שפירושו עיר המגדלים, מונה כיום כ-17,000 תושבים ונחשבת כעיר תרבותית תוססת. הרחובות משופעים בצעירים, האווירה קלילה ונעימה, והגלידה האיטלקית? פשוט מצויינת. מידע נוסף באתר.
הנוף מקסטל גראנדה למרכז העיר העתיקה ולכנסייה (צילומים: יעל גרטי)
לוקָרְנו
לוקרנו (Locarno) היא עיירה שלווה ונהנתנית הניצבת ממש על אגם לוקרנו, הנקרא אגם מָג'ורֶה (lago maggiore) בצִדו האיטלקי. כעיירה הנמוכה בשווייץ (200 מטרים מעל פני הים) היא נהנית ממזג אוויר נוח יחסית, ומתגאה ב-2,300 שעות שמש בשנה.
בפיאצה גראנדֶה (Piazza Grande) שבמרכז העיר מתקיימים לעתים קרובות קונצרטים, ומדי שנה, בחודש אוגוסט, מתקיים כאן פסטיבל הסרטים של לוקרנו, המושך אליו אלפי חובבי קולנוע מרחבי העולם, הנהנים מהקרנות הסרטים תחת כיפת השמיים.
לוקרנו, שבה מתגוררים כ-15,000 תושבים, מהווה נקודת יציאה אידיאלית לטיולים באזור: לוואלה ורצסקה (ראו בהמשך), לאסקונה, לשיט באגם מאג'ורֶה ועוד. אפשר, כמובן, לבלות בה גם חופשה שקטה ורגועה, של קריאת ספרים אל מול האגם השלֵו.
אגם לוקרנו מצידו השווייצרי, הוא גם אגם מג'ורה האיטלקי
ואיפה לנים? מלון "רמדה פָּלְמָה דוּ לָאק", הניצב ממש על האגם, מהווה כתובת מצויינת. כדי ליהנות מנופו של האגם (וכדי לא לשמוע את חריקות הרכבת על הפסים השכם בבוקר) - בקשו חדר עם נוף לאגם. היכן כדאי לאכול? מסעדת צ'יטָדֶלָה (Ristorante Cittadella, Via Cittadella 18), היא מסעדה איטלקית מעולה ולא מאוד יקרה, שמציעה, בין היתר, אנטיפסטי מצויינים, פיצות נפלאות (לכו על פיצת ארבע העונות!) וטירמיסו נהדר.
אָסְקונָה
אסקונה, הממוקמת מדרום ללוקרנו, ממש על שפת האגם, היא עיירת נופש קלאסית, שמחה ונעימה, המציעה מלונות יוקרתיים, בוטיקים, מסעדות וגם מגרש גולף, למעוניינים. מקור שמה, לפי השערה אחת, הוא במילה הלומברדית סקוגינה (Skugina), שפירושו רפת, ולפי השערה שנייה במילה הקֶלטית אסק-אונה (Asc-Ona), שפירושה מרעה גדול.
הטיילת של אסקונה, המארחת מדי קיץ את פסטיבל הג'אז של ניו אורלינס, שוקקת חיים במיוחד: מנוקדת בבתים צהובים, ורודים וכתומים, בתי קפה, חנויות נחמדות וגלידריות איטלקיות מצויינות. מאחוריה משתרגות סמטאות צרות וקסומות, המובילות מעלה, בחזרה למרכז העיר.
עיירת נופש קלאסית. אסקונה
על אחת הגבעות שסביב אסקונה הוקם בתחילת המאה ה-20 כפר אמנים ששמו היה "מונטה וריטה" (Monte Verita, הר האמת), מתוך רצון לחזור לטבע. מקימיו של הכפר, צמד גרמנים בשם הנרי אודנקובן ואידה הופמן, דגלו בצמחונות, סלדו מרכוש פרטי, מנורמות חברתיות ומפוליטיקה. לכאן הגיעו סופרים, משוררים ואמנים רבים, ביניהם הרמן הסה, אריך מריה רימרק, אלזה לסקר-שילה, פול קליי ואחרים, שהסתובבו בעירום ועסקו בגילוי עצמי, בהשראת פילוסופיות מזרחיות ומערביות. כיום מתקיימים כאן כנסים, הופעות – וניתן לבקר במוזיאון ובמסעדה שבמקום.
וָאלֶה וֶרְצָסְקָה
מצפון ללוקרנו נמצא ואלֶה וֶרְצָסְקָה (Valle Verzasca), עמק עצום שבו זורם נהר ורצסקה עד לנקודה שבה הוא נעצר באמצעות סכר עצום מימדים, ורצסקה דאם (Verzaska dam) שמו, שנבנה בשנים 1961-5 וכיכב בסרטו של ג'יימס בונד "גולדן איי". כיום מככב הסכר כאתר הבנג'י הגבוה בעולם (220 מטרים) - וגם, רחמנא לצלן, כנקודת התאבדות פופולרית, עליה מעיד תא טלפון המחובר ישירות לקו תמיכה נפשי בשם "טלפונו-אָמיקו" (טלפון-חבר), משהו דמוי "ער"ן" שלנו.
מקורו של השם ורצסקה, המסתמן כפולני-משהו (מעין שילוב בין ורשה לזושקה?) הוא כנראה במילים וֶרְדֶה (verde) ו-אָקווה (acqua), שפירושן באיטלקית מים ירוקים, על שום מי הנהר הירוקים.
המים הירוקים שנתנו לעמק ורצסקה את שמו
תושביו של העמק, שהיה במשך מאות שנים עני וזנוח, נאלצו לחפש את פרנסתם בארצות שכנות, בעבודות בנייה, ניקוי ארובות וכד'. חלקם היגרו למשך הקיץ ושבו לכפריהם בחורף; חלקם היגרו לדרום אמריקה ולמקומות נוספים ולא שבו מעולם. כיום נדמה כי ואלה ורצסקה, על אף היותו בלתי מוכר לתייר הממוצע, הולך ומתעורר.
במעלה העמק, ניצבים כפרים קטנים וקסומים, צנועים ונחבאים אל הכלים. בתיהם נבנו מעצי הערמונים המפארים את העמק, המככבים גם בקולינריה המקומית: בחנויות המזכרות ניתן למצוא בירה בטעם ערמונים, קמח ערמונים, סוכריות ערמונים, ליקר ערמונים, פסטה מקמח ערמונים ועוד.
כאן ניתן לצאת לשיט בקטמרן או בקאנו (פרטים באתר), או לצאת למסלול הרגלי הקסום לארכו של נהר ורצסקה. מומלץ לעשות את המסלול בימים שמשיים ויפים בחודשים יוני-יולי, ולא בחודשים אפריל-מאי, שהם גשומים ואף סוערים באזור.
המסלול, שמשכו שעתיים וחצי, מתחיל בכפר גָאנֶה (Ganne), הממוקם מעט מתחת לעיירה הקטנה בְּריונֶה (Brione). מדובר במסלול קל ונעים לכל המשפחה, המתפתל בתוך יער ירוק ויפה, לארכו של הנהר, לצליל פכפוך המים. אפשר לעצור לרגע ולהשקיף על המים הירוקים-אזמרגדיים הנהדרים; אפשר לרדת מטה, אל שפת הנהר, ולהתרענן במימיו הקרירים - ואפשר להשתזף פרקדן, כפי שעושים כאן עשרות צעירים בסופי השבוע.
תמיד אפשר לרבוץ על גדת הנהר
המסלול המקסים מסתיים בפּונְטֶה די סָלְטי (גשר הקפיצות, על שום צורתו הפתלתלה), שהוא גשר בסגנון רומי (אך לא מהתקופה הרומית), החוצה את הנהר מול הכפר לָבֶרְטֶצָה (Lavertezza). כאן ניצבת אוסטֶריה (פונדק) ויטוריה (Osteria Vittoria, טל' 41-91-7461581), שמציעה חצר נעימה, מוצלת על ידי גפנים ותפריט איטלקי מצוין. בעלת הבית, צעירה הונגריה בשם אֶמי, שנשואה לשוויצרי-איטלקי, מלהטטת בין מלצרות, ניהול המסעדה וטיפול בבנה הקט, תוך שהיא משרבבת מילים אחדות בעברית, זכר לתקופה שבה התגוררו ועבדו באילת (למידע נוסף: באתר).
דברי פרידה
קנטון טיצ'ינו, כך מתברר, יודע להציע עיירות שלוות, שלא לומר מנומנמות-משהו, כמו לוקרנו ואסקונה, וגם מסלולים מקסימים ומרגשים כמו זה המוצע בוואלֶה ורצסקה. השילוב, המתובל באיטלקית שוטפת, בדקלים ובכרמים, בריזוטו ובאנטיפסטי, בהחלט מותיר טעם של עוד.
- הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות השוויצרית
