שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    סין: הכירו את הענק מן המזרח
    שנים רבות היתה סין מאיימת ומושכת בו זמנית. כשהחלה החומה הסינית להיסדק, גילה העולם מדינה המשתנה בקצב מדהים, מעצמה המובילה בכל תחום. גילי חסקין על הענק הצהוב - אחד מיעדי הטיול הכי מסעירים, מורכבים ולא קלים שיש

    עד לפני שני עשורים בלבד, האסוציאציה המיידית לשם "סין", היתה טראסות של אורז, איכרים חבושי כובעי קש רחבי שוליים, ערימות של תולעי משי, פגודות - כל קסמי "המזרח הרחוק". אכן, הדבר היחידי שיכול להתחרות בגודלה של סין, הוא הציפיות שמטפחים כלפיה.

     

    חלק עצום מהמאפיינים האסייאתים, מקורם בסין: שבטי משולש הזהב שבתאילנד, האיפוּאָגוֹ וטכניקות טרסות האורז אשר בפיליפינים, הגנים היפנים, הזֶן בודהיזם, ארכיטקטורת הפגודות ברחבי המזרח, המטבח האקזוטי שזכה לפופולריות בעולם כולו, שיטת ריפוי מיוחדת, אוצר של שירים, משלים ואגדות.

     

    מלדאק שבהודו התבוננו בערגה אל טיבט, כך גם מצפונה של תאילנד וכמובן מהונג קונג. את כל מה שאהבנו בארצות הללו, ציפינו לראות בסין - ובגדול. אמנם, היו גם אסוציאציות אחרות: הרגליים הקשורות לנשים, המתת התינוקות ממין נקבה, המהפכה התרבותית, הדיכוי הטיבטי והאויגורי, האיום הסיני כפי שנראה במערב, המדינה שהעדיפה להתרכז במלחמת קוריאה ולא בעובדה שהסינים מעולם לא הקימו מושבות ולא היו אימפריה. סין לא רצתה להיות אימפריה, אבל תמיד שידרה עצמה וזו הולכת ומתגברת בטור הנדסי, לאחר שהחליטה לפרוץ מן החומה החוצה.

     

    קשה אפילו לתאר את גודלה

    סין היא הארץ השלישית בגודלה בעולם מבחינת שיטחה, והראשונה בעולם במספר תושביה. זו היא ארץ ענקית, המשתרעת מהרי פמיר ועד לים סין המזרחי, מהאי הונג קונג ועד לערבות מונגוליה. קשה אפילו לתאר עד כמה היא גדולה. כל כך גדולה, עד שיש בענק הזה יישובים הקרובים לירושלים יותר מאשר לבייג'ינג.

     

    נתון מרשים עוד יותר הוא אוכלוסייה של מיליארד ושלוש מאות מיליון נפשות, האוכלים יותר מרבע מיליון טונות של אורז מדי יום ביומו. איך תופסים מספר כזה, כשאי אפשר לתפוס אפילו את משמעותו של מיליון אחד? בסין חיים כרבע מיליארד ילדים. כמה זה? זה כאילו כל תושבי צרפת, אנגליה, ספרד איטליה וגרמניה, ביחד, או כל תושבי ארצות הברית היו ילדים בלבד, ואפילו לא מבוגר אחד. למרבה ההפתעה, כל אותם מאות מיליונים של בני אדם אינם מתפזרים בארץ לאורכה ולרוחבה. רק כשליש משטחה הענקי מיושב, וכל השאר פרוץ, פתוח, מרווח ולעתים אף שומם לחלוטין. חמישית מאוכלוסיית העולם נדחסת לשטח הקטן מזה של סודן או אלג'יריה.


    איך אפשר לתפוש מיליארד ושלוש מאות מיליון בני אדם? (צילום: רויטרס)

     

    מחצית מאוכלוסיית סין חיה במחצית משטחה, המכונה גם "סין הפנימית", כולל את הדלתות של הנהרות הגדולים, את גושי ההתיישבות של דרום מזרח ואת האגן האדום של סצ'ואן. המחצית השנייה, "סין החיצונית", כמה ריקה, וחיים בה מתי מעט מן הסינים ומרבית בני המיעוטים, המהווים רק 7% מהאוכלוסייה הסינית. אך גם אלו מגיעים למספר מוחלט מרשים, סך הכל כמעט מאה מיליון.

     

    רוב שטחה של סין הפנימית מעובד ומושקה ואילו רוב שטחה של סין החיצונית מדברי - יש בו חקלאות בעל, מרעה או כלום. סין הפנימית מרושתת ברשת קורים של דרכים וחמישים אלף קילומטרים של תעלות מים. בסין החיצונית אין כמעט דרכים אך חוצות אותה הדרכים בינלאומיות המחברות אותה אל העולם החיצון. חלקן זכו לכינוי "דרך המשי".

     

    סין הפנימית הומוגנית מאוד, מיושבת בבני העם הסיני, המכונים "האנים" על שם השושלת שעיצבה את סין מהמאה השניה לפני הספירה למאה השניה אחריה. סין החיצונית מיושבת בעיקר בבני המיעוטים, אלו שאינם סינים. זוהי אוכלוסייה מגוונת, ובה חמישים וחמישה עמים, שונים לא רק מן הסינים ה"האנים", אלא גם זה מזה. מפגש עם בני המיעוטים הינו נגיעה ביוצא מן הכלל, אך מעשיר את הטיול בחווייה ובצבע.


    חמישים וחמישה עמים שונים. נזירים טיבטים בסין (צילום: AP)

      

    התפרצויות זעם כלפי המדינה

    המפגש הראשון עם סין לא היה קל. גודל ציפיות, כבר אמרנו? במקום אקזוטיקה תאילנדית משופרת מצאתי עצמי נוסע בשדרות מאובקות ושמשני צידיהן ניצבים שיכוני עובדים סטליניסטיים באופיים. לא היה קשה לזהות את עקבותיהם הדורסניים של המכבש הקומוניסטי ומהפיכת התרבות.

     

    סין איננה מדינה שקל לטייל בה, לפחות למטיילים בודדים. מטיילים רבים באו לערש התרבות הזה בחרדת קודש ומצאו עצמם בטיול רצוף תלאות - קשיי השפה, שנאת הזרים המסורתית, היעדר הכבישים, התקלות, היכולת לשקר במצח נחושה, המחסור בטעמים מערביים, ועוד. אפילו האוכל הסיני, שהיה פעם שם נרדף לאוכל משובח, היה תפל בהשוואה לטעמיו בתאילנד או בסינגפור. שיטת התיירות של שנות ה-80, שניסתה לשחוט את התרנגולת המטילה ביצי זהב, לא סייעה לתחושה. כמו בדרך כלל, המטולטלת שבין סגידה למפח נפש נעצרה באמצע ומאז היא מתנדנדת קלות, בעיקר לכיוון הסיני.

     

    האמת היא שבשנים האחרונות כבר קל יותר לטייל בסין, ומרבית המטיילים המערביים נהנים מסין יותר מאשר לפני שנים אחדות, אך עדיין, כמעט כל מטייל, סלחן וסובלן ככל שיהיה, מוצא את עצמו עומד בפני התפרצות זעם כלפי המדינה ותושביה. אולם גם מטיילים שאינם אוהבים את סין, מסכימים שזו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. 


    בשנים האחרונות כבר קל יותר לטייל בסין (צילום: AP)

     

    החיים והמוות ביד הנהר

    סין איננה רק יעד לטיול, אלא גם אחת התרבויות החשובות בעולם; כאן נמצא אחד משרידי האדם הקדומים ביותר מחוץ לאפריקה, כאן נבנו הסכרים הקדומים בעולם, כאן פרחו ושגשגו תרבויות אדירות בעמקי היאנג-צה והנהר הצהוב. בסין נוצרו תורות החיים הקונפוציאנית והטאואיסטית.

     

    הסינים תרמו לעולם את הנייר, התה, החרסינה, המצפן, המשי וזיקוקי הדינור. היאנג-צה וההואנג-הו. הנהר הכחול והנהר הצהוב. שני הנהרות שהדלתות שלהם מתאחדות למניפה ענקית, הם עורק חייהם של מרבית הסינים.

     

    כמו במצרים ובשומר, ההכרח להתארגן מפני נזקו של הנהר הוליד את הממלכה הקדומה; הצורך לנחש את מועד הגאות הוליד את לוח השנה; ההכרח לחלק את האדמות מחדש יצר את הגיאומטריה והצורך לגבות מסים הוליד כנראה את הכתב. זה קרה גם בהודו ובעמקי הנהרות החוצים את המדבר הפרואני, אולם בסין, יותר מבכל מקום אחר, הפך הנהר מכרוניקה של מקור לצמיחת הארץ למיתולוגיה ולפילוסופיה.

     

    הנהר בסין הוא הרבה יותר מספק מים וציר תחבורה. 50,000 הקילומטרים של נהרות סין אינם רק מושג גיאוגרפי וכלכלי אלא חלק מהותי מתרבותו של העם הזה. הנהר מביא עמו חיים ומוות גם יחד. על היאנג-צה נבנו כבר במאה השלישית לפני הספירה הסכרים הקדומים בעולם, הווה אומר חקלאות. חיים. ואילו הנהר הצהוב, שכל שנה היה נוהג לגבות בגאותו מחיר דמים נורא, מכונה "יגונה של סין".  


    הנהר מביא עמו חיים ומוות. הסכר על היאנג-צה (צילום: רונן מדזיני)

     

    האמונה גדולה מהתבונה

    המשחקים האולימפיים משדרים עוצמה, שנחאי עומדת להחליף את הונג קונג כמרכז העסקים והעצבים של אסיה, הסכר שנבנה על היאנג-צה הינו הגדול בעולם, לסין יש פצצת אטום והיא מעצמה בכל קנה מידה. ולמרות הכל - עד היום מרבית תושביה חיים בכפרים.

     

    מיליארד סינים, 83% מהאוכלוסייה, הם איכרים הגרים ב-820,000 כפרים. רק 10% משטחה ניתן לעיבוד ומעבדים אותו קרוב למיליארד איש. לכל משפחה יש ארבעה דונם בלבד. גם אם יביאו מכונות לא יהיה מה לעשות בהן. הסינים מעבדים את חקלאות בערוגות מעוצבות כגני ירק. את הפראות הם משאירים דווקא לגנים.

     

    החקלאות מצטלמת היטב. איכר נושא אסל ושני דליים על כתפיו למרגלות הרי הגיר המיוערים של גווילין הינו שם נרדף לקלישאה סינית, אך קלישאה יפהפייה. כך גם שדות החיטה רחבי הידיים במישורי הלס של הנהר הצהוב, עצי המשי הדקיקים הנטועים בצפיפות, שדות

    האורז. מכאן התחיל הכל. החקלאים הם אלו שסיימו את שלטונה של כל שושלת. כאשר בטנם היתה מלאה, היתה בכך לגיטימציה לשלטון הקיסר. כאשר רעבו, היה בכך אותו שהשמיים הסירו ממנו את ברכתם. אפילו מאו, בניגוד לתורה המרכסיסטית לניניסטית, לא ביסס את הקומוניזם שלא על התעשייה (שלא היתה), אלא על החקלאות. 


    שדות האורז. מכאן התחיל הכל (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

    ובכל זאת, חלק נכבד מהטיול מוקדש לערים. הגלגולים ההיסטוריים השונים של סין עיצבו את עריה באופן שמתאים רק לה. מצד אחד, קיימת בסין תרבות עירונית בת אלפי שנים, אך כיום לא נתקלים כמעט במראות שמתוך סיפורי מרקו פולו. כמעט ולא.

     

    סוצ'ו (Suchu) הלהיבה פעם בגשריה המקומרים ובגניה המצועצעים; ליז'אנג (Lijang) מרשימה בעידון הקיטשי שלה כמעט, וטון סי (Tunsi) היא שמורה היסטורית שרחובותיה לא השתנו מזה שמונה מאות שנה. גם חואנגלונגשי (Huanlongxi) שליד צ'נגדו (Chengdu) היא עיר סרטים אמיתית. לא וריאציה סינית של ערי המערבונים האמריקאיות הבנויות דיקט, אלא משהו שיפה מכדי להיות אמיתי.

     

    מרבית עריה של סין נראות דלות, אפורות, מאובקות, עניות ודחוסות. שמי העיר הסינית אפורים וריחותיה - אבק פחם ועשן ארובות. ולמרות זאת, נוהרים האיכרים אל העיר בהמוניהם. מאות אלפי איכרים עוזבים את אדמתם, האדמה הטובה, שמסורתם חינכה אותם לראות בה ערך אצילי, ועוזבים אותה כדי להיות פועלים עירוניים, כדי שבניהם יזכו בחינוך טוב יותר, ויזכו למשל בג'וב של סוחר עירוני. כמו אבות אבותיהם שפילחו את האדמה כפופים מול תאואיהם וחלמו שבניהם יגיעו לתפקיד של פקיד בשרות המדינה.

     

    אדם עוזב את הכפר, בה עוצמת סביבתו את עיניה גם נוכח לידת ילדו השלישי, תוך הבנה שבחברה שלו ריבוי ילדים הוא סמל לעצמה ועוקר אל העיר בה נאכף בקשיחות סינית חסרת פשרות "חוק הלידה האחת". מין הסתם הוא שמע על איכרים שבנותיהם הידרדרו לזנות כדי להשלים את הכנסת המשפחה ובניהם משכירים את עצמם לעבודות שחורות בתנאי עבדות. ובכל זאת, ממיר האיכר את שדותיו בשלמה של בטון ומלט, מוכר את שפע הירק בנזיד של אספלט וזונח את הטרסות המוצפות בסמטאות צרו וצפופות. אולי משום שכמו אצל מהמר כפייתי גדולה האמונה מן התבונה. אולי.  


    האיכרים ממירים את שדותיהם בשלמה של בטון ומלט (צילום: AP)

     

    טיול בסין הוא מפגש עם ארץ שאימצה קומוניזם מסוג שונה מהמוכר במזרח אירופה. מפגש עם אומה, שעברה בדור אחד שלוש מהפיכות, שלושה משטרים, שלוש תפיסות עולם. מעל לכל אלו, טיול בסין הוא מסע לפלנטה אחרת. מסע למקום בו הכל שונה; טיול בו הדבר המסעיר ביותר הינו חיי היום-יום.

     

    זוהי ארץ בה כל איכר המעבד את שדהו, כל בעל מלאכה, או כל סוחר המציע את מרכולתו, הם אטרקציה תיירותית. סין היא מדינה המשתנה בקצב מדהים, שינויים הנראים בעין מחודש לחודש, אולי מיום ליום. הדימוי של המונים הפוסעים לעבודתם בסרבלים כחולים, או צי של אופניים ברחובות ללא מכוניות, הוא נחלת העבר. גם החלום לבנות גן-עדן קומוניסטי, פינה את מקומו לחלומות קפיטליסטיים יותר, לא רק עלייה ברמת החיים, אלא מהפך מארץ של "העולם השלישי" למעצמת על, מעצמה מובילה בכל תחום. גודל המשימה מעורר השתאות, וקיימת תחושה של ענק שקם על רגליו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קשה לתאר את גודל הציפיות שמפתחים כלפיה
    צילום: רונן מדזיני
    לא קל לטייל בסין. אפילו האוכל מאכזב בטעמיו
    מרבית עריה של סין נראות דלות, אפורות, מאובקות, עניות ודחוסות
    צילום: רויטרס
    מומלצים