הביקור שלא נגמר

"גבי ודבי" (צילום: דב תנא, באדיבות חינוכית 23)

הכל החל כבר בימים הראשונים לביקור, כשנפגש עם אסתל פרידמן, המפיקה של מחלקת האנגלית בטלוויזיה הלימודית, שהציעה לו עבודה כעוזר במאי. "לקחתי את

העבודה ותכננתי להישאר בישראל כשנה לפני שאחזור לארה"ב. 35 שנה חלפו מאז, ואני עדיין פה", מספר גרינשפן.

"Here We Are". תקופה של עבודה מטורפת

גבי, דבי וזאפה

מיד לאחר שסיים לעבוד על "Here We Are", גרינשפן תפס את כס הבמאי ב"גבי ודבי", בכיכובם של רוזי ניומאן וגבריאל אוטרמן. "הרעיון והתסריט לסדרה הגיעו מבוב בארט, קולנוען אמריקני מוכשר שהתגורר גם הוא בישראל באותה תקופה", מספר גרינשפן. "הוא היה פרפקציוניסט אמיתי ותמיד נדהמתי מכך שהוא היה מוכן לעבוד עם מתחיל שכמותי".

אבל "גבי ודבי" לא היתה רק סדרה ללימוד אנגלית: היא נחרתה בזיכרונם של רבים כזו שפתחה את הצוהר דרכו חדרה המוזיקה הפסיכדלית של פרנק זאפה לעולמם התרבותי של ילדי ישראל.

"הייתי בעבר ועודני כיום פריק של זאפה. זה התחיל כשלמדתי בקולג' בארה"ב", מתוודה גרינשפן. "אני חושב שהוא היה אחד המוזיקאים החדשניים והמקוריים ביותר שחיו אי פעם". שילוב המוזיקה האהובה עליו ביצירותיו הטלוויזיוניות נראתה

לו כצעד טבעי ומתבקש. "זה לא שרציתי 'לזהם' את מוחותיהם של בני הנוער", הוא מספר. "פשוט רציתי לחלוק איתם את המוזיקה שאהבתי. אם הצלחתי להשפיע על טעמו המוזיקלי של מישהו מבין הצופים, מובן שאני מאוד שמח על כך.

"הדבר המעניין הוא שתחנות הרדיו והטלוויזיה בארה"ב לא הסכימו להשמיע את המוסיקה הווקאלית של זאפה מכיוון שהיא הכילה הרבה ממה שנחשב לשפה 'מלוכלכת'. בישראל, לעומת זאת, אותן מילים 'מלוכלכות' היו די מקובלות. לפני שנים רבות שידרתי ערב חד פעמי בגל"צ בו השמעתי את המוזיקה של זאפה, ואף אחד לא הרים גבה. ב'גבי ודבי' השתמשתי רק בטרקים האינסטרומנטליים. בכל זאת, זה לא היה נראה לי נכון ללמד את הילדים על סקס ביזארי בנוסף ללימודי האנגלית הרגילים. חשבתי שעדיף להשאיר זאת להורים שלהם".

מייקל גרינשפן עם אשתו, גילת אנקורי (צילום: ענת מוסברג)

בניגוד לרבים אחרים שעבדו על תוכניות האנגלית של הטלוויזיה החינוכית, מייקל גרינשפן דווקא נשאר בארץ גם לאחר שהתוכניות הללו הפכו להיסטוריה. הוא עדיין מתגורר כאן עם אשתו, גילת אנקורי, ושתי בנותיהן, ירדן ואורן. גם את תחום הטלוויזיה גרינשפן לא ממש עזב: היום הוא משמש כבמאי ומפיק עצמאי של סרטי תדמית וסרטים דוקומנטריים.

טלוויזיה שעבר זמנה

אולם עם כל הכבוד לנוסטלגיה, גרינשפן זוכר היטב גם את הצדדים הפחות יפים של הטלוויזיה החינוכית. למעשה, הוא טוען, כבר אז ניתן היה לראות את שורשיו של המשבר הנוכחי. "אפילו אז, בימים שעבדתי בלימודית, היא סבלה מאותן הבעיות של הארגונים הממשלתיים", הוא מספר. "היא לא נוהלה ביעילות, היו לה יותר מדי עובדים והיא שילמה להם מעט מדי. רוב חברי הצוות המוכשרים עזבו, וחיפשו במקומות אחרים הזדמנויות טובות יותר. מבין אלה שנותרו היו כאלה שלא עשו דבר מעבר לקבלת המשכורת שלהם. זה היה מקום של בזבוז שהפך לעבש כשהשנים חלפו. כשהם החלו להפיק תוכניות לא רק לערוץ 1, אלא גם לערוץ 2 ולכבלים, החינוכית לא יכלה לעמוד באתגר.

"במשך השנים הלימודית/חינוכית גם סיימה להצדיק את הסיבות לקיומה. עם כל התוכניות והאפשרויות הקיימות בימינו מהטלוויזיה והאינטרנט (כולל "טלוויזיה איכותית" כמו זו שמפיקים ערוץ 8, ערוץ ההיסטוריה, דיסקברי, נשיונאל ג'יאוגרפיק, יס דוקו ואחרים), טלוויזיה לימודית היא כבר לא מוצר נצרך. אותו התוכן זמין במקומות אחרים. ילדים כבר לא זקוקים לתוכניות טלוויזיה בכדי ללמוד אנגלית, מתמטיקה וקשת של נושאים תרבותיים ומדעיים.

"מצד שני, המרכז לטלוויזיה לימודית והטלוויזיה החינוכית הפיקו גם כמה מתוכניות הטובות שנוצרו מעולם בישראל. ערב חדש ממשיכה להיות תוכנית איכותית, והשידורים החוזרים של תוכניות כמו 'הכל אנשים' של מודי בראון מראים כמה הקונספט הלימודי היה טוב. עצוב לחשוב על סגירתה של החינוכית, אבל הזמנים השתנו וצרכי הציבור השתנו. ישראל כבר לא זקוקה לטלוויזיה חינוכית, הגיע הזמן לומר שלום ולהמשיך הלאה. אני רק מקווה שמישהו בטלוויזיה הישראלית ימצא דרך ליצור תוכניות טלוויזיה איכותיות שכאלו, תוכניות שפעם היו גאוותה של החינוכית".

• תמונות הסטילס הצבעוניות מהסט של "גבי ודבי" צולמו על-ידי דב תנא. התמונות אותרו ונמסרו על-ידי דניאל פלג.
  

• ירון ביטר ערך בין השנים 2004-2007 ראיונות נוסטלגיים עם אייקונים תרבותיים של הטלוויזיה החינוכית.