שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    גאוות יחידה

    "יחידת עילית" הברזילאי יכול היה להיות מענה ל"עיר האלוהים", שעורר הזדהות עם הפושעים. אלא שהסגנון הבוטה וההתמכרות לקצב ולמתח הופכים אותו לשיר הלל לאלימות משטרתית


     

    ב-2002 ביים פרנדדו מיירלס את "עיר האלוהים", סרט שעורר סערה תקשורתית וזכה להצלחה מסחרית יוצאת דופן. המציאות האלימה של פרבר מוכה פשע בריו דה ז'ניירו, מקום בו ילדים גדלים להיות סוחרי סמים, הפכה בידיו של מיירלס לבידור סוחף בזכות סגנון קצבי ומהיר, הומור שחור ושימוש בשחקנים כריזמטיים. הסרט עורר את המודעות לחומרת הבעיות החברתיות, אך בה בעת הפך את דמויות הפושעים למושא של הזדהות.

     

    "יחידת עילית" הוא ההשלמה המתבקשת, והבעייתית, ל"עיר האלוהים". בראוליו מונטוואני, מחבר הספר "עיר האלוהים", עיבד לקולנוע ספר זיכרונות של חבר ה-BOPE, חוד החנית המשטרתי במלחמה בכנופיות סוחרי הסמים השולטות בפבלות (שכונות העוני המקיפות את ריו דה ז'ניירו). גם אם ז'וזה פאדילייה, במאי הסרט, התכוון להפוך את הסרט לתיעוד של האכזריות של כוחות אלו, נקודת המבט הדומיננטית והמבנה של סרט פעולה מנטרלים את הביקורת וסוחפים את הסרט למחוזות אידיאולוגיים מפוקפקים.


    "יחידת עילית". נסחף למחוזות אידיאולוגיים מפוקפקים

     

    גיבור הסרט הוא קפטן נאסימנטו (ווגנר מאורה), מפקד היחידה שאינו נרתע מטיפול בחשודים באמצעות חניקה בשקיות ניילון, איומים באונס באמצעות מקל של מטאטא וירי במטרה להרוג את אלו שכבר נעצרו. השגת היעד המבצעי מהווה מטרה עליונה, הדוחקת זוטות כמו החוק היבש או הנורמות המוסריות הבסיסיות ביותר. נאסימנטו מהווה את הגילום המושלם של רוח היחידה שסמלה הוא גולגולת שחרב מפלחת ושני אקדחים מוצלבים מאחוריה, ושמדיה השחורים מזכירים את צבע מדי האס.אס והחולצות השחורות של מוסוליני.

     

    אקדמיה מול שיטור

    בתחילת הסרט עומדת בפניו משימה כפולה: טיהור של אחת הפבלות לקראת ביקור של האפיפיור בריו דה ז'ניירו ומציאת מחליף לראשות היחידה שאותה הוא עומד לעזוב עם הפיכתו הצפויה לאב.

     

    שני המועמדים הם חברים מילדות, אנדרה מאטיאס (אנדרה רמירו) וקאיו (קאיו ז'ונקיירה), שהתגייסו למשטרה הרגילה, המנוונת והמושחתת: כשהם נקלעים למלכודת מוות באחת הפבלות, ומחולצים רק בזכות המקצוענות של נאסימנטו ופקודיו, הם רואים את האור ומתגייסים ליחידה. הסרט מבהיר ומצדיק את קביעתו של מפקד היחידה לגבי המשטרה – או שנשארים מושחתים, או שיוצאים למלחמה.

     

    מאטיאס הוא הדמות המעניינת מבין השניים. הוא מזגזג בין השתייכותו ליחידה והאידיאליזם שלו כשוטר ובין הרצון שלו לרכוש השכלה אקדמית ולהיחשב כחלק מבני הטובים החולקים איתו את ספסל הלימודים. הסרט מאותת בצורה ברורה היכן מקומו.

     

    מה לומדים בני הטובים באוניברסיטאות? הם לומדים להסתכל על המציאות החברתית דרך התיאוריות של פוקו (רעיון עליו חוזר הסרט שוב ושוב בטרחנות אנטי-אינטלקטואלית) ומובלים אל המסקנה הפשטנית לפיה המשטרה היא מקור הרוע בחברה הברזילאית. הנאיביות שלהם גורמת להם לדמיין אחווה עם תושבי הפבלות, הם מתנדבים לעבודת שטח שתביא את אור ההשכלה לתושבים וזאת מבלי שהם מבינים את חוקיו האכזריים של עולם זה.

     

    בני טובים אלו מוצגים כתורמים לפשע לא רק בתמימותם אלא גם במעשיהם. הם אלו שקונים את הסמים שמממנים את כלי הנשק, שבהם מתבצעות הרציחות. לאחר שנסימנטו מחסל את אחד הפושעים הצעירים, הוא תופס את פניו של סטודנט שסחר בסמים, דוחף את ראשו לעבר הפצע הפעור ומטיח בו כי הוא הנושא באחריות למוות זה.

     

    כאן בשביל לשלהב

    בסרטו הקודם של פאדילייה, דוקומנטארי בשם "אוטובוס 174" (2002), שוחזר אירוע שוד שהסתבך והפך לחטיפה של אוטובוס. החוטף, סנדרו דו נאסימנטו, הוצג כאדם עני שהובל על ידי הכוחניות והאכזריות של כוחות השיטור לסופו הטראגי. החזרה הסמלית על שם הדמות רומזת שגם חברי יחידת העילית לכודים בהתנגשות הכוח האלימה בין הסדר והפשע.

     

    זהו בהחלט רעיון ראוי להצגה, אך "יחידת עילית" מתמכר לקצב התנועה והמתח המרגש בביצוע הפשיטה האלימה. פאדילייה בוחר להשלים את הנראה בהשמעת הרהוריו של נאסימנטו על האירועים והתהליכים המוצגים. דברים אלו יכלו להיות בסיס לניגוד אירוני בין הנראה והנשמע, ואכן, לעיתים קרובות, הם גובלים בקריקטורה של בהמיות אלימה.

     

    אולם ההתרחשויות העלילתיות, הבוטות הסגנונית, השימוש במוזיקת הרוק החזקה וההבזקים המציגים את סמל הגולגולת בתחילת הסרט וסופו – כל אלו ממחישים כי

    המטרה היא שלהוב הצופים להזדהות מלאה עם הערכים הבעייתיים של כוח השיטור.

     

    למרות שהסרט זכה בפרס דב זהב, הפרס הגדול של פסטיבל ברלין, "יחידת עילית" הינו לקוי ביותר. יתכן שבתוך מכלול הקולנוע הברזילאי הוא מצליח לאזן את האדרת הפושעים ודרך חייהם בסרטים אחרים, אבל שני מינוסים לא מולידים פלוס. יתכן שהצגה אינטליגנטית של בעיות חברתיות כה מורכבות היא מעל לכוחו של הקולנוע. אולי לא ניתן לעשות זאת ללא הסבלנות, הרגישות למורכבות הפסיכולוגית של הדמויות ורוחב היריעה האנושי שהופגנו בסדרת המופת הטלוויזיונית "הסמויה", תכונות שחסרונן מורגש היטב ב"יחידת עילית".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "יחידת עילית". לקוי ובעייתי
    לאתר ההטבות
    מומלצים