כמעט עד הקצה
המופע החדש של רנה שינפלד, "רקדי לקצה האהבה", המבוסס על שיריו של לאונרד כהן, הוא כמו ערב שירה שמדבר לעצמו ורק מדי פעם פונה לעולם החיצון. מופע מלא בניצוצות שאינם מתלקחים ללהבה
אהבה היא עניין אינטימי. לא תמיד אפשר למלל אותה. לא תמיד אפשר להבין או להסביר אותה. היא לא בהכרח הגיונית או מתחשבת וזה בסדר. רנה שינפלד מאוהבת, או כך לפחות זה נראה בערב היצירות החדש שלה על במת מרכז סוזן דלל. היא מאוהבת במוזיקה של לאונרד כהן ובמילים שלו. היא מאוהבת בבמה וברקדנים שלה והיא רוקדת עד לקצות אהבתה. אלא שלא תמיד זה ברור. לא תמיד זה מספיק.
קבוצה צעירה שניכרים בה היטב עקבות ידיה המאומנות של שינפלד (צילומים: תמר לם)
"רקדי לקצה האהבה" הוא קצת כמו ערב שירה שמדבר את עצמו לעצמו. מדי פעם הוא יוצא החוצה, מושיט יד לעולם, מזמין אותו להיכנס. רוב הזמן הוא מביע כוונה שאיפשהו הלכה לאיבוד. שינפלד לא החליטה מה היא רוצה יותר - לתפוס את מרכז הבמה או לשחרר בגאווה מקום לרקדני הלהקה הצעירים שגיבשה סביבה.
רק במחציתו השניה של הערב מקבלים הרקדנים מרחב מספק לביטוי, עד אז הם ממלאים בעיקר תפקיד של סטטיסטים שנכנסים ויוצאים מהבמה בהבזקים שמשאירים את הצופה מבולבל ועם חצי תאוותו בידו. זה ניכר בעיקר בעבודה של שינפלד עם חמי גולדין, הצלע הגברית בלהקה ושותפהּ למספר דואטים לאורך הערב. הוא נכנס ויוצא את הבמה, מושך עין בתנועה שלו ובנוכחותו ונעלם. גולדין הוא הגרסה הגברית של שינפלד, שנדחקת לשוליים.
חמי גולדין משאיר את הצופה עם חצי תאוותו בידו
הלהקה של שינפלד מורכבת מקבוצה צעירה ומסקרנת של רקדנים, דור המשך, שגם אם יש בו מהבוסריות, ניכרים בו היטב עקבות ידיה המאומנות. שפתה של שינפלד, שמעולם לא פחדה משיגעון, נונקונפורמיזם או חוסר התחשבות בנוחיותו של הקהל, מהדהדת ויש בזה משהו מרענן. מה שחסר בערב הוא קוהרנטיות, מבט-על חיצוני על המכלול ופערים גדולים מדי בין הכוונה למימוש.
תקווה להמשכיות
פס הקול מורכב מהקלטות תרגומיו של קובי מידן לשיריו של לאונרד כהן, שבוצעו בערב חד פעמי שנערך בפסטיבל ישראל 2007. העיבודים המוזיקלים של דניאל סולומון משובחים אבל התרגום, שמחפש פתרונות יצירתיים למכות האגרוף הרכות של כהן, מרגיש קצת ליד. את השירים בפסקול מבצעת בפסקול גלריה נכבדת של זמרים בהם ערן צור, שלומי שבן, עברי לידר,
אביגייל רוז ושילה פרבר.
שינפלד מתרגמת את המילים לתנועה וקטעי וידאו. במקטע אחד אפשר לראות אותה רוקדת בים המלח. באחר, צללית מעוותת של גופה, צבעונית ומהפנטת טובלת במים כחולים. במקטע נוסף היא שכובה על רצפת המטבח לצד חתולה שמייללת יללות שבר קורעי לב. תחת המסך, היא ממשיכה לרקוד על הבמה.
ברוב המקרים, מתרגמת שינפלד אחד לאחד את התנועות שהיא מבצעת על המסך. ברוב המקרים הנוכחות הבימתית אינה מוסיפה למתרחש על המסך אלא בעיקר מפריעה. הכוריאוגרפיה של שינפלד בנויה כמו שיר- בתים ופזמון כשהברות התנועה מסתנכרנות עם המבנה המוזיקלי של השיר.
תרגום הטקסט לתנועה שומר על מופשטות מסוימת, משאיר לצופה מקום להיכנס אליו בפרשנות משל עצמו וטוב שכך. בסיכומו של יום מדובר בערב משובץ בניצוצות שלא התלקחו ללהבה ובכל זאת, יש בו מן התקווה לראות המשכיות בעשייתה של שינפלד וזה לא מעט.
- מופע נוסף של "רקדי לקצה האהבה" יערך ביום ה', 4 בספטמבר, במרכז סוזן דלל
