היפואי מהשדרה הירושלמית

שנת 1986, הייתי בן 10, ישבתי עם אבא באוטו, בנסיעה לביתם של סבא וסבתא ביפו. בכניסה לעיר קיבל אותנו 'ברדק' שלם. רחוב שדרות ירושלים נסגר ונחסם לתנועה. "מה קורה פה אבא?", שאלתי. הוא לקח נשימה חסרת מנוח ולא ענה לי. כעבור כמה שניות הבנתי כבר בעצמי.

לאחרונה, 22 שנים לאחר אותו היום, ישבתי ביפו אצל סבתא לארוחת צהריים והיא ספרה לי שבאותו הלילה אחרי שהלכנו, סבא בכה.

קובי פרחי. "יכול להיות שקורה פה נס?" (צילום: אור ברנע)

כל הסיפור הכאוב הזה עלה בעצם לשיחה בעיקר בגלל סיבה אחת מרכזית - מסתבר שקורה משהו ביפו, יש שמועה בעיר שהקבוצה קורמת עור וגידים וחוזרת לחיים על ידי האוהדים, וזה זורק אותי אחורה לאצטדיון גאון. אל הטריבונה בה למדתי לקלל בפעם הראשונה בחיי. סוג של כבוד במונחים של כדורגל ישראלי.

אלה הם הריחות של ימי הילדות שלי, ממש כדברי השיר 'לירושלים הלכתי' של קביליו: "הייתי ילד רצתי ברחובות, בסמטאות ובשעון, ברחוב שישים בין הקשישים תמיד היינו יחפים". אז רגע, יכול להיות שקורה פה נס? - תשע שנים לאחר שהלכה לעולמה, האם קבוצת הכדורגל מכבי 'קביליו' יפו חוזרת לחיים?

חזון תחיית המתים

החלטתי מיד שהפעם, אני רוצה להיות מעורב. סבא הרי מסתכל עלי מלמעלה כל הזמן. גייסתי רבים מבני משפחתי, ואפילו כמה חברים שאינם אוהדי הקבוצה, וקנינו זכות בעמותה החדשה. הרעיון בעצם קניית הזכות הוא לספק אוויר לקיומה הבסיסי של הקבוצה, אלה שיעשו זאת יהפכו לבעליה וירוויחו את הזכות להצביע, להיבחר ולהשפיע.

התחלנו בפעילות, הוקם חוג אוהדים - 'הבלנקוס', נבנה אתר ופורום לקהילה והוקלט אפילו המנון חדש בשם "שוב בחיים". בנוסף, אנשי עסקים אוהדי הקבוצה תרמו לקופה סכומים ביד רחבה, ההנהלה גייסה חברה מאמצת לעונת המשחקים הקרובה, נמכרו שטחי פרסום, סגל שחקנים נבנה על ידי הצוות המקצועי לקבוצת בוגרים, מחלקת נוער נמצאת כבר בהקמה ואפילו שחקנים כמו אביבי זהר, משה סיני, אלון חזן ויוסי אבוקסיס נרתמו בהתנדבות לפרויקט.

ישנם כבר קרוב ל-300 אוהדים שהפכו לבעלי זכות, מספר בהחלט מכובד אך עדיין ישנם כל כך הרבה אוהדים 'על הגדר'. לפעמים, בלילה שאנחנו יושבים, אני וכוסית הערק שלי, אני קצת מתבאס עליהם, תוהה עם עצמי: 'למה הם לא מצטרפים אלינו לעזאזל? כמה פעמים בחיים כבר יוצא לאוהד להקים בעצמו את קבוצת הכדורגל האהובה עליו?'.

בסך הכל אין בליבי כעס כלפיהם, אולי הם יצטרפו בהמשך אבל סתם חבל לי, אני פשוט יודע שהם מפסידים, ולו רק את ההרגשה האדירה הזאת, של השייכות, ה'ביחד', השותפות והעשייה של המלאכה המרובה, למען משהו שיקר גם לליבם בעצם. זה לא נתפס שבהשקעה כספית זעומה יחסית השגתי לי סיפוק עצום וסגירת מעגל, אני משמח את סבא שלי, את הרב בכר ואת קביליו, עליהם השלום. והכי חשוב - יש לי ערימה של חברים ישנים חדשים, בקרוב אקפץ איתם שוב על הטריבונה ואי אפשר יהיה לקחת ממני את ההרגשה הזאת, במו ידיי הייתי שותף פעיל למהלך ההיסטורי הזה.

עומדות היו רגלינו בשערייך

'קביליו' יפו היא בעצם קבוצת האוהדים השנייה הקמה בכדורגל הישראלי, הפועל קטמון היו החלוצים ובכדורסל היו אלה הפועל אוסישקין. הקבוצות קמו על בסיס המודל המוצלח של ברצלונה אך בניגוד לקטמון ואוסישקין, שקמו כמחאה מוצדקת של האוהדים נגד ההנהלה, את מכבי 'קביליו' יפו היה ממש צריך להוציא מהקבר.

ככל שאני חושב יותר ויותר על יפו ירושלים, אני מופתע לגלות עוד ועוד דברים מעניינים - כיפואי שמתי לב שלמרות שיפו היא חלק מתל אביב, במהות של העיר הזו משהו שהוא דווקא יותר 'ירושלמי', זה מתחיל בעובדה שהרחוב הראשי ביפו נקרא שדרות ירושלים, בירושלים זהו רחוב יפו. זה ממשיך לכך ששתי ערים הן עתיקות והיו קיימות עוד מימי המקרא. בדומה לאופיין הטראגי של קבוצות הכדורגל שלנו, מסתבר שגם שתי הערים נחרבו לא פעם במהלך ההיסטוריה.

כיום, בשתי הערים ישנו סוג של דו קיום מתוח בין אוכלוסייה מעורבת ובכלל, משהו באווירה הכללית, בהרגשה, בריחות, במראה, די דומה. אין בליבי ספק, שתי הערים הללו מחוברות, כערים שחוברו להן יחדיו, בקשר עתיק יומין, קשר שנמשך עד עצם היום הזה. רגע, אתם לא מאמינים לי? בואו למשחק בין יפו לקטמן ביום שישי (15.00, האיצטדיון העירוני בחולון), או שתשאלו את זה שעמד בשעריהן, תשאלו את היפואי מהשדרה הירושלמית.