שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך מתיישבת המסורת הקדומה של ט"ו באב עם ההלכה?

    שאלה:

     

    אני לא רוצה ללגלג או לעשות צחוק מהעניין, אך כשהגיע ט"ו באב לא יכולתי שלא לתהות איך הפסיקה ההלכתית המודרנית מסתדרת עם המסורת הקדומה של ט"ו באב שכללה התבוננות בנערות מחוללות וחטיפתן. רבים מהרבנים כיום לא מתירים לגבר להביט באישה רוקדת ואני מניח שלא חטפו את הנשים בעזרת רשת פרפרים כך שעברו על "איסור הנגיעה". תודה מראש (יקב)

     

    תשובה:

     

    ננסה לעשות קצת סדר בקורותיו של ט"ו באב, חג השידוכים ולא חג החטיפות.

     

    מנהג המחולות של בנות ישראל בחג ה' בשילה, הוא מהמנהגים הקדומים ביותר הידועים במסורת היהודית. בראשית תקופת השופטים, מציין הכתוב מנהג זה כחגיגה שנתית ידועה זה מכבר: "הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה" (שופטים כאי ט).

     

    בתקופה זו פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן עדיין חי ומתפקד ככהן גדול (שם בפרק כ), כך שנראה שחגיגות אלו החלו בסמוך לכניסת שבטי ישראל לארץ. בכתוב לא מפורש תאריך החג השנתי בשילה, אולם חכמים מוסרים לנו שחג זה היה ט"ו באב, ומספרים על הרבה ארועים שהיוו סיבות מצטברות לחגיגות. שניים מהארועים היו בדור המדבר, בסמוך לכניסה לארץ ישראל, והם כנראה קבעו את ראשיתו של החג. בעקבות חטא המרגלים, נגזר על כל דור יוצאי מצרים שהיו מעל גיל 20 למות במדבר, ובני ישראל הסתובבו במדבר 40 שנה, עד שהדור ההוא התחלף לגמרי. בט"ו באב של שנת הארבעים התברר שפסקו מלמות, והיה זה אות שהגזרה הנוראה תמה והדרך פתוחה בפני העם להיכנס לארץ.

     

    הארוע השני היה כרוך בענייני נישואים. בדור הראשון של כיבוש הארץ וחלוקתה, בנות יורשות נחלה לא הורשו להתחתן עם בני שבט אחר בכדי לא ליצור בלגן בעת חלוקת הנחלות. החל מהדור השני, בט"ו באב נקבעה הלכה והותרו השבטים להתחתן זה בזה.

     

    החטיפות - אירוע חד פעמי

    בשלב הראשוני של החגיגות, אין שום רמז לכך שהמחולות היו קשורים לשידוכים, היה זה חג הודאה לה' על העם והארץ. בעקבות הפרשה העגומה המתוארת בסוף ספר שופטים, פרשת "פילגש בגבעה", הייתה מלחמת אחים גדולה, ובה נהרגו כל אנשי בנימין, כולל הילדים והנשים, מלבד 600 לוחמים. במהלך המלחמה נשבעו כל שבטי ישראל שאיש מהם לא יתן את בתו לשבט בנימין לאשה. כאשר התברר שבמלחמה נהרגו כל נשי בנימין, ולאחר שאבק שנאת החינם שקע והתברר שמשמעות הדבר היא הכרתת שבט מישראל, התחרטו בני ישראל וחיפשו מוצא.

     

    הפיתרון היה דקדוק משפטי בלשון השבועה. בני ישראל נשבעו שלא יתנו מבנותיהם לנשים, אבל לא נאמר דבר על כך שבני בנימין לא יוכלו לקחת נשים, בלי ש"יתנו" להם אותן. וכך סוכם שבאותה השנה, יבואו בני בנימין שרצו אישה אל המחולות בשילה, וכל אחד יחטוף לו אישה מן המחוללות, כך יוכל שבט בנימין להשתקם ובני ישראל לא יעברו על שבועתם.

     

    וכך היה. אנשי בנימין היו לוחמים נועזים: "...שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שם כ) , והבנות שרצו להחטף על ידי גיבורי חיל מסוג זה יצאו אל המחולות בשנה ההיא, "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם". כך השלימו השבטים בט"ו באב, ונפתח דף חדש בתולדות ישראל.

     

    החטיפות היו ארוע חד פעמי, רק בשנה ההיא, והתרחשו בצילם של ארועים שרחוקים מרחק רב מההלכה, גם של ימינו וגם של אז. עשרות אלפי הרוגים במלחמת אחים מיותרת, שבועות אסורות ועיוותים בעבודת ה', רצח סיטונאי של ערים שלמות, כולל נשים וילדים בבנימין, כל אלו מגמדים את השאלות על "איסור נגיעה" ושמים אותם בפרופורציות. לי יש כמה שאלות יותר מציקות לאנשי הגבעה, למי שהיכה ושרף ערים שלמות בבנימין, בעיני הנביאים הדור ההוא לא אמור להוות לנו דוגמא, אלא לקח למה שלא צריך לקרות.

     

    הסיפור של שילה בדורות ההם לא הסתיים בטוב. הפריצות חגגה, הכהנים ניצלו את הנשים שבאו למשכן, השכינה נטשה את המקום והוא חרב.

     

    המחול כשפה

    הרעיון של קישור ט"ו באב לשידוכים ולבניית משפחות בישראל הותיר את חותמו, ומכאן ואילך נקשרו המחולות בכרמים אל השידוכים. הבנים הרווקים היו יוצאים אל המחוללות, ומשם היו מתחילים את הקשר. וכך מספרת המשנה על אופיו של החג:

     

    אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל(משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. (מסכת תענית ד ח).

     

    מדוע במחול? המחול הוא שפה, ואפשר להביע בעזרתו דברים רבים. מי שיש לו עיניים לראות, יכול להבין הרבה על המחולל או המחוללת בהקשבה נכונה לניואנסים של שפת הגוף. בפה קל לשקר, במחול קשה מאד. אם למשל מישהי אומרת "שקר החן והבל היופי", אבל הריקוד שלה כולו החצנה ונפנוף במיניות, אפשר לדעת שפיה וליבה אינם שווים. יש הרבה אנשים שמתביישים לבטא רגשות או עומקים של הנפש באופן מילולי, ובריקוד זה זורם באופן הרבה יותר טבעי.

     

    המחולות נטרלו הרבה מרכיבים של החיצוניות. כולן היו יוצאות בבגדים לבנים, ובבגדים שאולים. זה אומר שההתאמה של הבגד לגוף לא היתה מושלמת, וכולן היו נראות דומות מבחינת הבגדים. מה שנותר להבדיל בין המחוללות הוא המחול שלהן, והזהות שלהן.

     

    כמובן שכל העניין יכול לעבוד, רק אם בצד של הבנים המתבוננים יש רגישות, הקשבה, יכולת הפרדה בין פנים וחוץ, בין מיניות ופנימיות, ורצון אמיתי למצוא בת זוג לחיים ולא שעשוע קצר טווח.

     

    האם בתרבות הנוכחית שיטה כזו יכולה לעבוד? דומני שעשרות פיק אפ ברים ודיסקוטקים, ואלפים רבים של צעירים שפוקדים אותם ולא נושעים מרגשות הבדידות, הניכור והזרות, מעידים על כך שבימינו רוקדים רבים אינם רואים דבר מלבד עצמם. יכול להיות שאנחנו אפילו לא בשלים מספיק בכדי להבין איך זה יכול לעבוד בתרבות יותר עמוקה, יותר עדינה, יותר קשובה והרבה יותר טהורה.

     

    התאמה להלכה של היום

    ההלכה היא יצירה מתפתחת, והיא משתנה ומגיבה לשינויים בעם ובעולם. איש אינו חושב שעבריותו של אברהם אבינו היתה זהה ליהדותו של רבי עקיבא, ואיש אינו חושב שיהדותו של רבי עקיבא הייתה זה לזו של החזון אי"ש. למרות שחז"ל אמרו שהאבות קיימו את כל התורה כולה, ברור שיש כמה מצוות שבודאי לא יכלו לקיים. יש רבנים שאומרים שמצווה להצביע (ש"ס, אגודה, מפד"ל, וכו' - תבחרו). למיטב ידיעתי, מעולם לא זכה אברהם אבינו לקיים מצווה זו. רבי עקיבא, לפי הרמב"ם, היה נושא כליו של בר כוכבא בקרב ובמרד, וכל תלמיד של הזרם הליטאי לא יראה מעלה ברבותיו אם יעשו כך גם הם. דור דור ודורשיו, לכל דור יש את מנהיגיו הרוחניים והם המעצבים את פניה של ההלכה באותו הדור.

     

    היהדות שומרת ומעבירה מסורות בקפדנות, אבל הציפיה שכל דבר שעובר במסורת יתאים באופן מושלם להלכה של היום, היא ציפיה מופרכת הדורשת מהתורה להפוך למאובן. עם זאת, מסורות אלו משמשות אותנו בקביעת גבולות גיזרה, במתן פרופורציות ואיזונים בין הגורמים השונים בהלכה ובעולם הערכים שלנו, ובהדרכת הכיוון ליישום ההלכתי בעולם שלנו.

     

    ייתכן, שאם היינו במצב בו מחולות מסוג זה היו מביאים באופן גורף לנישואין מאושרים ובניית בתים בישראל, אם היינו יכולים לקיים ארועים כאלו ברצינות מקשיבה ולא להדרדר לפריצות מתהוללת, אם היינו יכולים להפוך בעזרתם את כל ביצות הרווקים לכרמים פוריים, היו חכמי הדור מוצאים את הדרך להתיר את הדבר, גם בהתאם להלכה של היום. נראה שהמצב כעת הוא שהפוסקים סוברים שמצוות "קדושים תהיו" מתפרשת בכיוון של מניעת ארועים מסוג זה ולא של קיומם.

     

    מה השתנה

    "מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות" (סוטה מח). החורבן והגלות, קריעת ישראל מארצו והחיים הטבעיים של עם של עובדי ה' ועובדי אדמה, צימצמו את היהדות לחבילה שניתן לטלטלה בדרכי הנדודים. "מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח).עם אבדן הגוף הלאומי, התערערה בישראל מערכת היחסים בין הקודש והחול, בין הגוף והנפש, בין החיים הטבעיים והחיים הרוחניים. כתוצאה מארועים אלו, נתפסו החול וחיי הגוף כעוינים לקדושה ולטהרה, הפירות איבדו את טעמם, הקודש התכנס לבית המדרש והותיר את הריקודים לקוזאקים. עם התעוררות רוח האומה וראשית השיבה לציון (בתקופת ראשית החסידות ותלמידי הגר"א), עם עליית השיטות הקבליות והחסידיות במחשבת ישראל, לאט לאט מתחיל תהליך ההשלמה והרפואה בין החול והקודש. הריקוד הינו שוב דרך לגיטימית בעבודת ה', שוב מדברים על תיקון החול והעלאתו. הרב קוק כתב הרבה בנושא זה, וראו לדוגמא בפירושו עין אי"ה על מסכת שבת דף כב.

     

    אנחנו רוצים לחדש את ימינו כקדם, אבל למדנו בצורה מאד קשה שאיננו יכולים פשוט לשחזר את מה שהיה. עבודת ה' בימי בית ראשון כשלה, והבית חרב, עבודת ה' של ימי בית שני כשלה גם היא, ועם כל ההתרפקות על העבר אנחנו יודעים שגם בתקופת המקדש היו בעיות בתחום זה, ותיקון שלם וגמור שלו כרוך בתיקון חטא אדם הראשון.

     

    מלאכת התיקון ארוכה היא, הדורות שלנו ושל הבאים אחרינו יצטרכו למצוא את הדרכים לעשות את חיבור הקודש והחול באופן שיחזיק מעמד, ובכל יום אנו מתקדמים צעד קטן בכיוון.

     

    זכינו, ושוב יש כרמים בשילה, בשנים האחרונות יש המתחתנים בט"ו באב בתל שילה, (לא השנה, כי זה חל בשבת), ושוב יש מחוללות בשמחות מצווה בין הכרמים, לפי ההלכה המקובלת בימינו. (משיב: הרב דרור ברמה)

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים