הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית

המצלמה שלי מפספסת את הרגע. כמו מרבית אחיותיה הדיגיטליות, גם לה לוקח רגע להבין שהחלטתי לצלם. כולן עושות את זה, מצלמות בהשהייה של שנייה, אבל שלי מתעתעת בי: היא מקפיאה על המסך הקטן שלה את התמונה ברגע הלחיצה, יד קטנה מלטפת יד גדולה, את החיוך ההוא שרציתי לתפוס. השמחה שלי מוקדמת מדי, כי רגע אחרי מסתמן על המסך הרגע שאחרי, זה שנרשם גם בכרטיס הזכרון, הוא הרגע שאחרי שיא השמחה, שיא החיבוק, שיא ההשתוללות.

אנני לייבוביץ' לא סובלת מבעיות של טכניקה, ככל הנראה, ועדיין מקפידה שלא לצלם את רגעי הקודאק. בכניסה לתערוכה "אנני לייבוביץ', חיים של צלמת, 1990-2005", שמוצגת עד ה-14 לספטמבר ב-MEP, הבית האירופאי לצילום בפריז, מקבלים את פני המבקרים סינדי קרופורד, בשבתה כחווה אימנו, מושלמת, שלווה ועדויה נחש, וגם לוגו של אמריקן אקספרס, אבל התערוכה שבפנים רחוקה מרחק מיליון מילין מהזוהר שמאפיין את עבודותיה של אנני לייבוביץ'. כלומר, הוא שם, הזוהר, אבל בתוכו מנצנצים איים יקרים של אהבה, חולי ומוות, שלא לקוחים מהאגדות ההוליוודיות שתיעדה לייבוביץ', אלא הישר מחייה שלה.

מפשיטה את אהוביה

באולם הראשון שאליו נכנסים, מזדקפות לעין תמונות פיזיות מאוד, פוסטרים גדולים, גרפיים וחושניים בה בעת, כמעט מייפלתורפיים באופיים, של השחיין בריאן ארלי, הרקדן ביל טי ג'ונס, שחיין, וצ'ארלס אוסטין הקופץ במוט. ואחריהם, ממש ליד להקת שחייניות צורניות שמציירות במים כאילו היו קצפת, רביעייה של תמונות זעירות. זאת שרה, בתה הבכורה של לייבוביץ', שאותה ילדה בגיל 51, לבושה בשמלת פיות ורודה, בתלתלים קצרים שעוד לא הספיקו לגדול, מטיילת בגינה ביתית, קוטפת עגבניית שרי, מתכופפת למרגניות בשדה ירוק. על הקיר הניצב, ליד הצילום המפורסם של מיכאל ברישניקוב שהרקדן רוב בסרי מרים על כתפיו בחוף ים, מסודרות שמונה תמונות קטנות של משפחת לייבוביץ' בחוף הים בלונג איילנד. אמא שלה, אשה מוצקה ושזופה, מנסה לאחוז בכף רגלה המונפת, אחיה מניף את בתו בתוך המים.

אנני לייבוביץ' (צילום:mct) 

התערוכה "חיים של צלמת" מסכמת 15 שנות עבודה וחיים, תקופה שבה איבדה לייבוביץ' את אהובתה, סוזן סונטג, ואת אביה והביאה לעולם שלוש בנות. התערוכה מציגה מאתיים צילומים שלה, שנעשו בתקופה הזאת, שילוב דוקר של עבודתה למגזינים כמו וניטי פייר, ווג ורולינג סטונז, ושל צילומים אישיים, קטנים, של ילדיה, של בת זוגה סונטג, של משפחתה, של חייהם ושל מותם.

סונטג, סופרת, מחזאית, תאורטיקנית ולוחמת לזכויות אדם, לא מחייכת בעשרות התצלומים שבהם היא מופיעה. היא שומרת על ארשת מהורהרת, רצינית, טרודה, גם כשהיא מצולמת בבגד ים שחור, גדול, משחקת בחול עם שרה הפעוטה על חוף ים ריק ואפור. לייבוביץ' שנאה את צילומי הילדות המשפחתיים שלה, אז תמיד הופיעו כולם מחייכים, גם בתקופות קשות. זה לא אמיתי, היא כותבת. לא שהצילומים שלה מטפחים את האמת. הצילומים הידועים שלה, של כוכבי התרבות הגדולים ביותר של ארבעים השנים האחרונות, הם תמונות מצויירות כמעט בעומק הצבעים שלהן, אירוניות במידה, שבהוד, הדר ולא מעט אזכורים תרבותיים, מחרבות דימוי אחד ומייד בונות תחתיו דימוי אחר. מיק ג'אגר, ג'וני דפ, קיית מוס, דמי מור בתצלום ההריון המפורסם, קלינטון ובוש - כולם יפים, מושלמים, ייצוגיים, גם בפנים הנוספות שלייבוביץ' מסייעת להם להציג לעולם.

אבל את אהוביה מפשיטה לייבוביץ' ללא רחם, ללא רחם ובאהבה גדולה. היא מצלמת את סונטג, כתמיד זועפת מעט, בחדרי בתי מלון בוונציה, בברלין וביפן, היא מצלמת אותה ישנה, פשוטת אברים כאילו היתה תיכוניסטית הרוגה מעייפות, היא מצלמת את הטיוטות שהכינה לאחד מספריה ואת אוסף הצדפים וחלוקי הנחל שלה, והיא מצלמת אותה באמבטיה, ערומה, חשופת שד, כשידה האחת מכסה על המקום בו היה קודם השד האחר. היא מצלמת אותה במיטת בית חולים, נבדקת על ידי אחות שלא טורחת לכסות את כל גופה, מקבלת טיפול כימותרפיה, מסתפרת במהלך הידוע של אובדן השיער הידוע שלה, רעמת השחור עם הפס הלבן. היא מצלמת אותה על האלונקה המורדת מהאמבולנס המוטס שמוביל אותה לניו יורק מהטיפול האחרון שכשל, והיא מצלמת אותה שוב, לאחר מותה, לבושה בבגדים הדורים שאהבה.

לייבוביץ' מלווה גם את אביה הגוסס, שנפטר בביתו שבועות אחרי מותה של סונטג, והיא מצלמת את אחיותיה, סוזן וברברה, שוכבות משני צידיה של אמה, המתאבלת על מות בעלה. הצילומים האלה, קטנים, שחורים ולבנים, של ילדים ושל זקנים, של מחלות והריונות, משובצים בין צילומי השערים המרהיבים והידועים והמפודרים היטב של לייבוביץ'.

לקרוא את החיוך

אחיזתן של תמונות הילדות שלי התרופפה מזמן. לדבק הירקרק של אלבומי שנות השבעים והשמונים היה כנראה תאריך תפוגה, והוא משחרר את התמונות שמצטברות עכשיו בערימות על מדף האלבומים, כבר לא בטוח מי מהן צולמה מתי, באיזו מהן מופיעה אני ובאיזו מהן האחים שלי.

אבל הן היו מעטות מאלה של היום, ובזכות נדירותן הופכות תמונות הילדות שלי לזיכרון משמעותי בפני עצמו. שורות-שורות של חיתולי בד תלויים לייבוש, שהלובן שלהם מסגיר את עבודת הפרך בגידול של תינוקת קטנה אחת, שבצילום אחר, יושבת עליהם, זוג צעיר ויפה במרפסת קטנטנה. הם מחייכים, חיוך שפעם ראיתי בו בעיקר את האושר והיום אני יכולה לקרוא בו גם את העייפות האינסופית.

בתיקיית הצילומים שלי נאספות מדי חודש כ-500 תמונות. קל לבחור מתוכן כמה מעולות, ייצוגיות, של משפחה יפהפייה ומאושרת. אף אחת מהן לא מודפסת. למי יש זמן להתחיל למיין, לשלוח להדפסה, לסדר באלבום. כשאנחנו כבר משקיעים אנחנו שולחים קישור לחברים שלנו: תראו תראו איזה חיים משוגעים אנחנו עושים, ותראו כמה יפה מצידנו שאנחנו לא מפילים עליכם את כובד משקלן הדיגיטלי של התמונות שלנו.

ולייבוביץ', עם כל הסוזניות שלה, אחותה, אהובתה ובתה, יפות ומכוערות, שמחות וטרודות, חיות וגוססות, עושה חשק למיין אחרת את התמונות. תראו תראו איך עננים הקדירו את סוף השבוע, איך התווכחנו כל הדרך חזרה, איך הילדה בכתה בלי הרף ואני רק רציתי ללכת לישון. תראו תראו. גם אלה אנחנו.

• לכל הכתבות של כנרת רוזנבלום