שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיר כאב
    "Z32", סרטו המוזיקלי של אבי מוגרבי המבוסס על וידויו של חייל שלקח חלק בחיסולם של חפים מפשע, מתמודד באופן מבריק וייחודי עם הדילמות אותן הוא מעלה. כעת הוא מגיע לסינמטקים

    סרטו החדש של אבי מוגרבי נע סביב מושג ה"עדות" – מהותה, מנגנוני הייצור שלה, מטרתה והיבטיה האסתטיים. הסרט, “Z32”, מתייחס לעדותו של חייל ביחידת עילית צה"לית, שהיה שותף לחיסולם של שוטרים פלסטינים חפים מפשע כנקמה על הריגתם של שישה חיילים ישראלים. עין תחת עין, שן תחת שן.


    "Z32". עדות, וידוי ומה שביניהם (צילומים: פיליפ בלאיש)

     

    למעשה, יותר משהסרט עוסק בעדות, עניינו הוא בווידוי, כלומר באותה עדות של הפרט על עצמו, הבאה בעקבות מעשה שביצועו גורר רגשות אשמה. ולא סתם עדות עצמית, אלא כזו שכל הנאמר בה הוא אמת לאמיתה, ושתכליתה להביא את הדובר לידי הקלה ושחרור.

     

    וידויו של החייל אכן עומד במרכז הסרט, אבל לא מדובר כאן בעוד מסכת "יורים ובוכים", מהסוג שמקובל בכמה מהסרטים התיעודיים שהופקו כאן ושכל תכליתם

    להציג חיילי צה"ל אחוזי רחמים עצמיים, הממרקים מצפונם על פשעים שביצעו במהלך האינתיפאדה.

     

    כמקובל אצל מוגרבי (“איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון", “נקם אחת משתי עיני"), לא מדובר בתיעוד אלא במחשבה עליו. בהתאם, אין כאן דיווח "פשוט" על פשע, אלא הרהור על מקומו ותפקידו של המאזין/מתעד/מוודה בתהליך הווידוי. האם בעצם ההקשבה הוא מעניק למתוודה תחושת הקלה ואפילו מחילה, שפירושה גילוי הבנה ואמפטיה מצד מישהו שבאותן נסיבות מאמין שהיה פועל אחרת. ואולי מה שמוטל עליו הוא בעצם להסגיר את מי שביצע פשע מלחמה – שתי המילים הללו נאמרות מפורשות בסרט – לחשוף את זהותו ברבים, ולא לאפשר לו למרק את עצמו באמצעות הסרט עליו.

     

    הסתרה וחשיפה

    התמודדותו של הסרט עם הדילמות שהוא מעלה היא לא פחות ממבריקה. בסלון דירתו של מוגרבי מתאספת תזמורת, בהנהגתו של נועם ענבר, איש "הבילויים", ומוגרבי עצמו מזמר, בסגנון ברכט ווייל, את ההתלבטויות שהוא נתון בהן כמתעד. התוצאה אינה גימיק (למרות שהשילוב של קולנוע תיעודי ומיוזיקל הולך ונעשה נפוץ בשנים האחרונות). היא מייצרת דיון בפונקציה של העדות ובאופן שבו אנו "צורכים" אותה, בסיכונים שבהאזנה לה, ואיך כתוצאה מכך חודר הנורא והממשי אל הטריטוריה האינטימית והמגוננת של הסלון הפרטי.


    "Z32". זהות שהיא נוכחת ונעדרת בו זמנית

     

    ההיבט המרתק האחר של הסרט הוא זה האסתטי. העדות המפלילה קשורה במישור המשפטי עם הסתרת הפנים. תהליך הגילוי שגלום בה כרוך בהסוואה. מוגרבי נדרש לסוגיה הזו, של "המסכה והחשיפה", כאשר הוא מלביש על פניו של גיבורו, צעיר בשם רוני, פנים דיגיטליות, מלאכותיות, שהופכות אותו לזהות שהיא נוכחת ונעדרת בו זמנית. אנו, כמאזינים, נחשפים למידת הזוועה של הפשע, אך מותירים בתמורה את המבצע באנונימיותו, מבלי שנוכל להענישו או להצביע עליו בגינוי. שאלה מוסרית, שמוגרבי כמתעד הווידוי, העדות המפלילה על העצמי שמבלעדיה אין לו סרט, נדרש לה. מהן השלכותיו של המשחק המסוכן עם הרוע?

     

    ופה טמון אולי המימד הבעייתי של הסרט, שבו מאפשר מוגרבי למי שביצע פשע מלחמה להתייסר נוכח מצלמתו, ועל ידי כך – לנקות את מצפונו. שוב נדמה שרחמי הצופה מופנים יותר כלפי הפושע מאשר אל הקורבן, שאין לו לא שם ולא

    פנים. מוגרבי מזמר אמנם "יש לו סיבה לפחד / אין לו סיבה להרגיש חריג", אך הסוגיה האמיתית היא, האם ניתן להשקיף בריחוק על הרוע, להביט לו בעיניים, רק בעיניים, הבולטות מבעד למסיכה, מבלי לחוש כלפיו איזושהי הזדהות?

     

    ואולי הקורבן הוא בעצם הבמאי, שבבחירה שלו לעשות את הסרט מסיר מעל הפושע את האחריות למעשיו. ייסוריו של המתעד נוכח המנגנון התובעני והמורכב של ייצור העדות העצמית המפלילה, שהופכים אותו באיזשהו מקום למשתף פעולה.

     

    מתוך התהיות האלו עולה "Z32” (השם מתייחס למספר עדותו של רוני במאגר העדויות של שוברים שתיקה) כיצירה מטלטלת רגשית ומאתגרת מחשבתית. בעיקר היא אומרת משהו חשוב על עידן הטראומה והווידוי נוכח פשעי מלחמה, שהולך ומתעצב בקולנוע התיעודי הישראלי (ע"ע "ואלס עם באשיר"), ועל אופני הביטוי האסתטיים שלו.

     

    סרטו של אבי מוגרבי, "Z32”, יוקרן בסינמטקים של תל-אביב, חיפה וירושלים החל מהיום (ד')

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "Z32". התמודדות מבריקה עם הדילמות
    צילום: פיליפ בלאיש
    7 לילות
    מומלצים