בעקבות הזמן האבוד

נשברתי. עצרתי באחת החנויות שמוכרות הכל, מפקק רב שימושי לכיור המטבח ועד למערכות סטריאו מפלסטיק כסוף, וקניתי עגלת שוק. אפילו לא אחת מאלה המעוצבות לעילא, זאת עם ההדפסים הצבעוניים של וורהול או ההיא בהביטאט שמתקפלת, גלגלים והכל, וממתינה בתיק ליום פקודה. לא, יש אמיתות שאי אפשר לטשטש בעיצוב. קניתי אחת עם פסים ויותר מדי גלגלים, שבעזרתם, הסביר לי המוכר האפגני, היא יכולה לעלות ולרדת מדרגות בקלות.

בפעם הראשונה שהחבר שלי ראה אותי גוררת אותה הוא פרץ בצחוק. אני קצת גבוהה מדי בשבילה, או שהידית שלה קצת קצרה מדי בשבילי, ובכל אופן, כמו שהגיע הזמן ללמוד איך ללכת בנעלי העקב בלי להראות איך אני סובלת מנחת זרועה של האינקוויזיציה הספרדית שארגנתי לעצמי, צריך להבין איך הולכים לשוק עם עגלת שוק, בלי להרגיש כמו סבתא שלי.

המקומיים עושים את זה הרבה יותר טוב ממני. ולא רק את זה. הם מבקשים מהמוכר פירות לפי שעת הצריכה המשוערת שלהם - מלון למחר בבקשה, ויודעים לבחור את סוג החסה הספציפי מבין שישה-שבעה שעומדים לרשותם. והם קונים מעט, כל פעם קצת. במידה. ובדיוק.

תוקפו של באגט פג שעות מרגע קנייתו, והירקות היפים שנקנים בשיאם, עוברים אותו במקרר שלנו תוך כמה ימים. כך, שלושים ושש שעות אחרי יום השוק שלי, ואחרי שתיים וחצי ארוחות מבושלות היטב, יומיים אחר כך לכל היותר - המקרר שוב מביט בנו בתוכחה כאילו היה הבן המקופח של הבית, ושוב אנחנו חוזרים לארוחות ערב של לחם, חביתה, פסטרמה. לא נורא, מחר נקנה עוד אבוקדו.

הם קונים מעט, כל פעם קצת. במידה. ובדיוק (צילום: נילי קרן) 

למצוא מקום לכל דבר

במטרו, עם עגלה עמוסה בקניות לטווח ארוך (בקבוק גדול של שמן שומשום מהחנות הסינית שבפאתי השוק), טווח בינוני (גבינות מצוינות שקשה אפילו ללמוד את שמותיהן, כי הן שידוכים ועירובים של כל מה שחשבתי שאני יודעת על גבינות), טווח קצר (משמשים כתומים עם לחיים אדומות) וטווח קצרצר (מאפה מתוק, רב עלים ורך, מהמאפיה האורגנית שצמודה לשוק), כשגלגליה המשוכללים מדי של העגלה מודיעים לי שעוד גרם מדרגות אחד ותהיה לי אפשרות לבחור מחדש את הדגם, ובראש מתארגן לו סדר הפעולות הסביר לארוחה הקרובה, העיניים נתקלות במודעת הפרסומת הגדולה שתלויה על קיר גדת הרציף השנייה: הנה, גם כאן יש משלוחים באינטרנט.  

הרבה יותר יעיל: קניות באינטרנט. בישראל היינו הראשונים לחבק את ההמצאה הזאת. איזה אושר, נולדו לנו עוד כמה שעות בחיים. ההתחלה היתה קשה ומעצבנת, אבל אנחנו היינו נחושים לחסוך את הזמן הזה שהתבזבז בסופרמרקט ממוזג מדי עם רשימות קניות ארוכות ומחושבות מדי.

השדרוגים הטכנולוגיים באתרי הקניות אפשרו לשמור את רשימת הקניות הבסיסית, כשמדי פעם אנחנו מעדכנים את מידת החיתולים שאנחנו מזמינים. הכל יקר מהממוצע, אבל קונים רק מה שצריך באמת, וחוסכים המון זמן. חצי שעה - שלו, לא שלי, אני לא יכולתי לסבול את זה והאתר תמיד היה נופל עלי ברעש גדול ומוחק את כל ההזמנה - ובהמשך היום כל האוכל לשבועיים הקרובים נוחת אצלנו בקומה השלישית בלי מעלית. אמריקה.

כאן, בפריז, כל כך הרבה זמן מוקדש לאיסוף מדוקדק של מרכיבי הארוחה הקרובה, ושלה בלבד. הקצב המצוין שמוכר בשר מלימוזין נמצא מטרו אחד מכאן, הירקות היפים ברחוב רנדוו, לא יותר מעשר דקות הליכה, ואת הלחם אפשר לקנות ממש לפני הארוחה במאפייה החדשה והנהדרת שנפתחה כמעט מתחת לבית. וזה רק שלב ליקוט המצרכים, לא כולל בישול, אכילה, שטיפת כלים וההתלבטות הקבועה בעניין גורל השאריות.

את דרכי הביתה מהשוק מנעים שנסונייר דמיוני שמזמרר לי משהו על החיים הטובים, אלה שבהם לגיטימי להתחיל את יום העבודה באחת עשרה, כל עוד השזיפים עסיסיים דיים.

ואז, אחרי שאני מוצאת מקום לכל דבר - הקניה הקטנה מותאמת למטבח הקטן ולאיפוק הצרפתי באכילה - אני מתיישבת מול רשימת המטלות שלי, והשנסון הצרפתי מתחלף ברוקנרול, קצת עצבני, יש להודות.

אני מנסה לשלוט בו, בזמן האבוד. אבוד לי. יש לי את הרשימות שלי, כמובן, פתקים ירוקים גדולים, שבהם כתוב בצד אחד מה צריך לעשות, ומצד שני למי צריך להתקשר ובצד השלישי אוסף של סידורים קטנים, מעצבנים ואינסופיים.

אני לא מספיקה, אפילו לא מתקרבת, אז אני כותבת אותן מחדש, את הרשימות, מנסה לסדר את המשימות בסדר אחר, בתתי רשימות, לפעמים גם במחשב, כאילו בהתמדה ופלאי הטכנולוגיה אצליח לסרוג לעצמי עוד שעה ביום, יום בשבוע, וכאילו שאם הייתי מצליחה לסרוג, אז זה היה מספיק לי.

הלחץ מצטבר בכתפיים עד שעת ליקוט הילדות מהגנים. אני מועלת במחויבותי הבסיסית לארוחת צהרים שבה הכל טרי והכל כלול, מודדת זמנים ומצליחה לתפעל מטרו ואוטובוס ועגלה ושתי ילדות ככה, שבארבע בול אני כאן, ובארבע וחצי על הדקה שם. ואז, במכה, נעלם לו הטראנס ומשום מקום חוזר לו השנסונייר הזה, שמלווה אותנו, בזמר איטי של 33 סיבובים לדקה, בדרך מהגן לפטיסרי. שכחתי לקנות קינוח.