שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המסע אל קברו של סבא-רבא
    במשך 60 השנים שחלפו מאז עלייתה לארץ ממרוקו, לא ידעה סבתו של אבי תורג'מן מנוחה. רק בסיומו של טיול שורשים, לאחר מסע בקזבלנקה, רבאט ופס, בשווקים, בהרים ובכפרים, הגיע הרגע לו ציפתה כל חייה - הביקור בקברו של אביה

    אחד הסרטים האהובים עליי הוא "קזבלנקה". הסרט המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה, בעיר שבה נולדו הורי, הוא בעיני פיסה קולנועית משובחת שתמיד ריגשה אותי. לכן, כשביקשה אמי שאצטרף אליה ואל סבתי לטיול שורשים במרוקו לא יכולתי שלא לשמוח על ההזדמנות שנקרתה בדרכי, ולצאת אל המסע בשמחה גדולה.

     

    שלום, שמי אבי תורג'מן, בן 25 מרחובות. סבתי היא אלמנתו של רב חשוב משושלת רבנים מפורסמת בישראל ובקהילה המרוקאית בעולם. סבתא אמנם התאלמנה בגיל צעיר, אך זכתה לנכדים ולנינים רבים, ולמרות שחייה רופדו באהבה רבה, כל אותן השנים לא ידעה נפשה מנוחה.

     

    מאז עלייתה לארץ ממרוקו באוניית עולים בשנת 1948, כשהיא בקושי בת 25 ומטופלת בשישה ילדים (אמי היתה אז רק תינוקת בת שלושה חודשים), ליוו אותה הגעגועים למולדתה. למרות שכל המשפחה הגיעה עימה לארץ, נותר אביה הרחק מאחור, וחבלי הפרידה ממנו נותקו רק כמעט 60 שנה אחרי, כשנסעה לא מכבר למרוקו.


    געגועים למרוקו (צילום: ירון ויסבין) 

     

    קזבלנקה מרשימה, רבאט מרהיבה וסבתא ממתינה

    בשלהי הקיץ האחרון יצאנו למסע למרוקו - אני, אמי, סבתי, דוד שלי ועשרות תיירים נוספים מבני העדה.
    נחתנו בקזבלנקה, הגדולה בערי מרוקו, שבה נמצא גם הנמל הגדול ביותר באפריקה. בני משפחתי התרגשו מאוד לשוב אל המקום, עבור מרביתם הנמל היה התחנה האחרונה במרוקו, שממנה הפליגו לארץ. אבל סבתי רק ייחלה להגיע למרקש, כדי לפקוד את קברו של אביה.

     

    כשסיירנו בסמטאות קזבלנקה המרשימה, היא נראתה שונה מהמראות שנשקפו בסרט המפורסם. ייחסתי זאת לשנים הרבות שעברו מאז הפקתו, אך המדריך חייך ובישר לי, להפתעתי הרבה, כי הסרט צולם באולפנים בלוס אנג'לס, שבהם שוחזרו רחובות העיר, ולא במרוקו עצמה. 

     

    בסיור התרשמנו מהמערביות שהיתה גם למנת חלקה של האומה הצפון אפריקנית. המבנים המרשימים שהוקמו בה העצימו את יופייה ויצרו שילוב מעורר השתהות של עבר ועתיד, ישן וחדש, קידמה ומסורת.

     

    מקזבלנקה המשכנו לרבאט, בירת מרוקו. דילגנו על הביקור המסורתי במוזילאום של מוחמד ה-5, הממוקם במגדל חסן שצופה אל ואדי בו רגרג, והמשכנו ישירות לקסבת אודיה. ראינו את ארמון המלך ואת מתחם הקבורה של שושלת בני מרין (Shela), שהוקם על חורבותיו של הנמל הרומי הקדום (Sala Colenia) ובו גם שרידי העיר הרומית, הקברים המרינדיים והמסגדים.

     

    המשכנו לטייל בשווקים הצבעוניים של העיר. אמי רכשה עשרות קמעות נגד עין הרע, תבלינים ומרכיבים סודיים שהם סגולה למציאת חתן לאחיותיי, כלה עבורי ואפילו רפואה עתיקת יומין נגד בריחת סידן עבורה. רק סבתי נותרה בשלה, וחיכתה לרגע שבו נבקר במחוז הולדתה.


    נפלאות השוק המרוקאי. דוכן במקנס (צילום: ירון ויסבין)

     

    ציפייה של חיים שלמים

    בהמשך הגענו לפס העתיקה, שנחשבת בעיני רבים לעיר רוחנית מאוד. העיר שוכנת בתוך איזור חקלאי פורה על הגבעות של אגן נהר הסבו והביקור ברובע (המלאח) היהודי של פס היה מעניין במיוחד. זהו המתחם היהודי הראשון שהוקם במרוקו, שהיה לאחד ממרכזי התרבות היהודית ובו נמצא גם בית הרמב"ם. עניין מיוחד מעורר הביקור באזור האומנים בעיר, הכולל את גילדת מעבדי העורות המצחינים, אמני הנחושת העץ והכסף, הקדרים ושאר בעלי המקצוע, שתוצרתם נמכרת בשווקים רבים ברחבי המדינה.

     

    המשכנו במסענו, עברנו הרים רבים וכפרים עתיקים, ראינו קידמה מפתיעה לצד חיי עולם שלישי בכפרים המנותקים מכל ציוויליזציה. נסענו צפונה אל קניון הטודרה וסיירנו בין קירותיו הזקופים ושפע המים והבוסתנים שבתוכו. פנינו מערבה אל קניון הדאדס, שבו זורם נחל הדאדס, שהוא אולי היפה בנחלי מרוקו. נוף המצוקים שלו מדהים ביופיו, קסבות מבוצרות בינו לגנים ירוקים ופוריים עם שפע של מים.

     

    ככל שהתקרבנו למרקש גברה התרגשותה של סבתא ומשהו בה השתנה. מאישה שאגרה בתוכה כאב אדיר, שסירבה לדבר על הוריה ושבכל פעם שניסנו לשמוע ממנה על ילדותה נתקלנו בחומת ברזל, היא נפתחה. תוך כדי הנסיעה שמענו ממנה על ילדותה הקסומה במרוקו של תחילת המאה ה-20, על אם חמה, שנתנה לה המון אהבה ועל אביה הצדיק, שעסק יומם וליל בתפילה.

     

    המשכנו בנסיעה לאורך מדרונות הרי האטלס הגבוהים והמרשימים והגענו לוואזארזאת, עיר הסרטים המדברית. ביקרנו בקסבת איית בנחאדו שהיא אתר מורשת העולמית. המשכנו ממנה לכיוון מרקש, עיר הולדתה של סבתי. מהרגע שהמדריך בישר, כי היעד הבא הוא מרקש פרצה סבתי בבכי מר, רגשות רבים הציפו אותה ולא הצלחנו להרגיעה. 


    באופק קסבת איית בנחאדו (צילום: משה אגמי) 

     

    עם הכניסה לעיר חל בה שינוי נוסף - היא החלה לשיר בערבית ותחושת שמחה אפפה אותה. לא הבנו את פשר התנהגותה - רגע אחד היא בוכה ורגע אחר צוחקת ושמחה. לא העזנו לשאול או להפריע לה, ברגעים האלה, שלהם ציפתה כמעט כל חייה.

     

    סגירת מעגל

    סבתא ביקשה מהמדריך שייסע ישירות לבית הקברות היהודי שבעיר. הוא ניסה להציע עצירת מנוחה, אבל היא לא היתה מוכנה אפילו לשקול. "חיכיתי 60 שנה לקיים את הבטחתי ולפקוד את קבר אבי, עכשיו לא אחכה אפילו רגע אחד", היא השיבה בהחלטיות. כל הקבוצה הלכה אחריה כאיש אחד לבית הקברות.

     

    כשהגענו למקום חיכה לנו בפתח שומר ערבי מוסלמי, מסרנו לו את שם המנוח ושאלנו היכן הוא קבור. הוא לא ידע להשיבנו והתחלנו לחפש את המצבה ברחבי בית העלמין. למרות שסבתי כמעט בת 80, היא לא נתנה לעייפות להשפיע עליה. היא אמרה עשרות דברי תפילה, בתחינה למצוא את קבר אביה. אך למרות התפילות, המזל לא היה לצידנו - חלק מהמצבות נותץ ובאחרות נמחק הכיתוב כליל.

     

    לזוועתנו התברר לנו כי הכפריים נהגו להוציא מתוך הקברים עצמות וגולגלות של יהודים, לצרכי כישוף ואמונות תפלות עתיקות. בחלוף הזמן, החלו להישמע קולות של ייאוש ורצון לעזוב את המקום, עד שלפתע נשמעה צווחה של אחת המטיילות מהקבוצה. 

     

    סבתי רצה אל המקום ברגלים רועדות וגילתה את קברו של אביה. למראה שמו על המצבה, היא פרצה בבכי מר. לאחר מכן התעקשה לנקות לראשונה בחייה את קבר אביה. דודי אמר קדיש וכולנו אמרנו פרקי תהילים לעילוי נשמתו.

     

    זמן רב ישבה סבתי ליד קברו של אביה ודיברה אל המצבה. היא התפללה עבור ילדיה, ביקשה ברכות עבור נכדיה ולסיום ביקשה ממנו שימחל לה על שעלתה לארץ והשאירה אותו לבד הרחק מאחור עד יום מותו.  


    מפלי אוזוד (צילום: ירון ויסבין)

     

    השיבה הביתה

    לאחר המאורע המרגש המשכנו לטייל באזור. נסענו מזרחה וביקרנו בעיירה דימנט, סיירנו נחל הסמוך אימ-נ'-פרי ובמפלי אוזוד המפורסמים. צעדנו בין מפלים, בריכות ובין כרמים וטחנות קמח המונעות בכוח המים.

     

    לעת ערב חזרנו למרקש וטיילנו באזור הצרפתי מודרני - הוויל נובל. ביקרנו באתריה החשובים של העיר והתרשמנו מצבעוניותה ומהתנועה הבלתי פוסקת שבה. המשכנו לאזור השווקים המפורסם של העיר, למסגד כותובייה המתנשא לגובה 77 מ'  ואל ארמון באהיה. קינחנו בכיכר המפורסמת, ג'מע אל פנע, שבה פועלים קוסמים, להטוטנים, מספרי סיפורים ומוכרי שיקויים מכל המינים.


     

    הכיכר הצבעונית של מרקש (צילום: ירון ויסבין)

     

    המסע שלנו הגיע אל סיומו ועזבנו את מרקש בדמעות ובתחושה של סגירת מעגל בפרק מיוחד וקשה בחייה של סבתי ושל המשפחה כולה. נסענו לקזבלנקה וממנה טסנו בחזרה לארץ, הפעם שלמים יותר, חוששים פחות, ובעיקר עם הידיעה שכשנגיע לארץ, אנחנו שבים הביתה.

     

    • הכותב השתתף בטיול מאורגן של חברת "עולם אחר "

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המסגד הגדול של קזבלנקה
    צילום: ירון ויסבין
    מסע בעקבות המשפחה
    צילום: משה אגמי
    מומלצים