שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    להתבונן מקרוב ומרחוק: פסטיבל רוק אן סן
    בכניסה לפסטיבל רוק אן סן ריחות העלים והאדמה הרטובה מושכים פנימה אל אווירה אירופאית נעימה ומשוחררת. הקצב, הסאונד הצלול והתאורה מספיקים לכנרת רוזנבלום כדי להבין שיש משהו מקרב בכל הזרים האלה שמקיפים אותנו

    קודם כל הריח הזה. בכניסה לפסטיבל רוק אן סן חונים האוטובוסים המפוארים של האמנים, עם ספות עור, מכונת קפה והרבה מקום לרגליים, אבל הלחות של החורשה בסן קלו היא זו שמושכת אותנו פנימה בריחות של עלים, אדמה רטובה וטריות מדבקת.

     

    פסטיבל רוק אן סן מתקיים זאת השנה השישית, והוא בדרך כלל בן שלושה ימים רצופים. הפעם לא הצליחו לדחוס את כל הכוכבים הגדולים לאותו סופשבוע,

    אז רייג' אגיינסט דה משין הופיעו בשבוע שעבר, וביומיים האחרים היו אמורים לככב REM ואיימי וויינהאוס, ונחשו מי מהם לא הגיעה. כן, גם אנחנו ניחשנו, ולכן בחרנו להגיע ביום שלפני.

     

    היינו מרוטים, כועסים, עצובים וחבולים מהתגוששות ארוכת ימים עם אנשים שאנחנו אוהבים. אהבה זה כואב, כידוע. אבל הרעננות של החורשה, של הצעירים הצרפתיים שמסתובבים בה, חופשיים ויפים ופראיים באופן שלא יפגע בנימוס הבסיסי, השיבו מעט את רוחנו. זה לא רק הארגון הדי מופתי (מלבד ההברזה הבלתי נמנעת של כוכבת הפסטיבל שעה לפני ההופעה), מהעמדת דוכני בירה רבים מכדי שיצטברו לידם תורים ועד ספריה ציבורית שבה אפשר לשבת ולקרוא על מוזיקה.

     

    זה משהו ביכולת האירופאית לכנס עשרות אלפי אנשים מצרפת ואירופה ובכלל, רחוקים מהבית, מסתובבים עם כוסות בירה רב פעמיות בדרכן להתרוקן ולהתמלא מחדש, וליצור אווירה נעימה ומשוחררת בלי כוסות שמתגלגלות על הרצפה, בלי דחיסות, בלי גסות, בלי גרעיני האלימות שזרועים לרוב באירועים כאלה. מה שכן, כולם משתינים על הגדרות, כאילו כלום. ככה זה כשאין תור לבירה אבל יש תור ארוך לשירותים.

     

    אבל הריח הדומיננטי שנישא ביער הוא בכל זאת של אוכל. הצרפתים מסרבים להמציא ג'אנק פוד משל עצמם, אז למרות שאפשר לקנות שיפודי יקיטורי ופיצה והתור הכי ארוך מתעקש להוביל לדוכן האוכל האתיופי, דווקא ריח בשרי וטוב של המבורגר הוא זה שאופף את המחנה.

     

    הבסים משייפים את הקצוות החדים

    על בטן מלאה בפיצה וצ'ורוס בשוקולד, התקדמנו לכיוון ההופעה של טריקי, שהיה קצת טריקי, ונתן למישהי אחרת את הבמה, מעשן לו סיגריה בנחת או רוקד בהנאה, כשהוא מדי פעם מתכבד ותורם כמה בתי שירה משלו. אבל זה לא באמת משנה, כי מספיקים הקצב הטוב, הסאונד הצלול והתאורה שיורדת כמו זיקוקים קטנים מהשמיים כדי לאפשר לבסים לפעול עלי מבפנים. כי בעוצמה המתאימה ובאיכות המדויקת, המוזיקה, כמו מים, יכולה להיות חזקה מהרקמות העיקשות ביותר של הגוף.

     

    הבסים מתחילים לגשש את דרכם פנימה, מעבירים גלים-גלים שמתחילים מתחת לברכיים ומסתיימים בכתפיים, כאילו לא נעצרו בגוש המועקה שישב בדיוק באמצע, איפשהו בין הבטן, לסרעפת ללב. הבסים הקבועים והנחושים ליטפו אותו, את הגוש, הגמישו את סביבתו הקרובה, שיהיה לו מקום, אולי שייפו מעט כמה מקצותיו החדים. אפשר פתאום להבין איך עלה הרעיון המשונה של פירוק האבנים בכליות באמצעות גלי קול.


    לא מותחים את ההצלחה (צילום: כנרת רוזנבלום) 

     

    ההופעות מתחילות בדיוק בזמן, ולכן בעשרים לעשר, אנחנו, כמו עוד חמשת אלפים כמונו שרואים את הנולד, פונים לכיוון הבמה השניה, לתפוס מקום טוב לקראת ההופעה של REM. בעשר בדיוק נשמע האקורד הראשון וההופעה מתחילה בפול ווליום.

     

    מייקל סטייפ, בחליפה שחורה וחולצה מחוץ למכנסיים, שחורה גם היא, נראה כמו שילוב של עורך דין מצליח, כומר וידוי, מנהיג פועלים וכוכב רוק. הוא חזק, גברי וסמכותי וכל מילה יוצאת לו מהפה ברצינות תהומית. הוידאו שמלווה את ההופעה על שלושה מסכי ענק לא רק מעביר קלוזאפים של סטייפ וחבריו, אלא מוסיף פרשנויות משלו לשירים.

     

    אבל סטייפ עצמו, לא הדימויים המוגדלים שלו, הוא מספיק חזק כדי להגיע עד אלינו, כמה אלפי אנשים משם, באופן הישיר שבו הוא מגיש את השירים שלו, את הרעיונות שלו. הוא שר לתוך מגאפון, הוא קופץ על המגברים, הוא מתכנס עם כל הלהקה סביב הפסנתר ושר עם הגב אלינו וגם יורד לקהל שמאופסן מאחורי גדרות אבטחה, בלי התחושה שהוא עכשיו נותן לנו שואו, בלי ציניות.

     

    REM נמנעים מהשטיקים הרגילים שעוזרים לסחוף קהל. השירים שבחרו הם לא הידועים ביותר שלהם, ועד הסוף הם לא שרו את "נייט סווימינג" שאני כל כך אוהבת. הם לא מותחים את ההצלחה. הם מסיימים שיר קצר אחד, מציגים את השיר הבא ומבצעים גם אותו בפול גז, מבריק מטוהר כוונות, לא מגלוס, ועם התנופה המגובשת שלהם, והצליל החדש ישן שלהם, שתמיד מתניע איזה אוטו לנסיעה ארוכה בכבישים הפתוחים של ארצות הברית.

     

    פעם, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, הזדמן לי לשחות לבד בבריכה גדולה, מתחת לגג זכוכית שפתוח לשמי ניו יורק. ניו יורק היא העיר האהובה עלי בעולם, יחד עם תל אביב ופריז, אבל באותו בוקר כל ניו יורק, כל ארצות הברית של אמריקה, הלכו ודהו עד שנמסו במים האדירים האלה שעטפו אותי, החזיקו בכל סנטימטר של העור, ואז התחילו להכנס פנימה, לשטוף לאט ובסבלנות את כל המחשבות, לנקות ולפנות מקום.

     

    בחורשה בסן קלו, הלחות הזאת, הקרירות הנעימה, העצים השחורים שמקיפים את חלקת היער, הבהירות והעוצמה שבהן הוביל סטייפ את הערב הזה, אלפי האנשים שנמצאים מסביבנו, והחום הזה, ממנו, שמחבק אותי מאחורה שעה ארוכה, גורמים גם לי להרגיש קצת כמו אדם על הירח, מהשיר האחרון שהסכימו לשיר לנו, לבד אבל לא בודדה; יש משהו מקרב בזרים האלה שמקיפים אותנו, בהתבוננות הזאת ממרחק.

     

    כשההופעה נגמרת, מתחשקת לי מיד רק עוד הופעה אחת כזאת בדיוק כמו שמתחשק לי לחזור הביתה ולהיכנס איתו למיטה. נייטסווימינג.

     

    • לכל הכתבות של כנרת רוזנבלום

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים