סיוט באוגוסט

את חופשת הקיץ עשיתי בים המלח במחצית השנייה של אוגוסט. אמנם אני לא מצליח להבין איך אנשים יורדים לים המלח בדיוק בשבועיים האחרונים של החופש הגדול, אבל אחרי תאונה שעברתי בחו"ל, הגוף היה פשוט זקוק למים האלה עם כל המינרלים כדי להירגע, וכך מצאתי עצמי בבריכה החמימה של אחד מהמלונות באזור. שם המלון ממש לא חשוב, ובאופן כללי נהניתי מאוד, אבל אחרי ששבתי הביתה נשבעתי שבחיים, אבל בחיים, לא ארד שוב לים המלח בתקופות השיא.

ספא: שעה של פינוק

הגעתי לבית-המלון בשעת צהריים ומיד נרשמתי לסדרת טיפולים בספא. טיפול פנים לגבר, 370 שקל, ובאותו יום הייתה הנחה של ‭.10%‬ כנ"ל עיסוי קלאסי בן שעה, מה שמוגדר כעיסוי שוודי, 330 שקל לשעה והנחה של ‭.10%‬ בין הטיפול לעיסוי, צפתי לי בתוך בריכת מי ים המלח, זו שבמלון, כי בחוץ הטמפרטורות היו כמו בתנור טורבו. שעת התרגעות נחמדה.

עם ישראל בים המלח (צילום: עמית שאבי) 

ארוחת ערב: עם ישראל מתנפל

בים המלח אין מסעדה אחת שכדאי ללכת אליה, ולכן רצוי מאוד להזמין במלון אירוח על בסיס חצי פנסיון. חדר האוכל נפתח בסביבות שש וחצי בערב, אבל עד שמונה כמעט אין בו אפילו אורח אחד. הסיבה? עד שבע כולם נמצאים בבריכה, ואחר-כך עולים לחדר, מתקלחים, מתייפייפים ויורדים לחדר האוכל. אז מה הבעיה? כשכמה מאות אנשים מגיעים יחד לחדר האוכל, יש תור גדול. בכניסה בודקים כל שם ומשווים אותו למספר החדר ולסוג האירוח. וגם לא נותנים להיכנס בבת אחת, משום שצריך לסדר שולחנות שהתפנו וזה לוקח זמן.

אלא שהישראלים לא אוהבים לעמוד בתור, אז מתחילים להתווכח עם המארחת, עם המלצרים, עם אנשים אחרים בתור. כמה אנשים פשוט דוחפים את אלה שלפניהם וגורמים לשיבוש התור ולכניסה לא מבוקרת לחדר האוכל.

עם ישראל כנראה עוד לא שכח את תקופת הצנע, ולא שם לב שיש מספיק אוכל על המגשים. מיד עם הכניסה לחדר האוכל מתחילה העמסת מטעמים על צלחות. ‭20-10‬ דקות מקדישים רק כדי להעמיס כל טוב על השולחן. צלחות מלאות בסלטים, בבשרים, בלחם ודברי מאפה, מתחילות למלא את השולחנות. אני מתבונן לעבר השולחנות שסביבי ולא מאמין למראה עיניי. שני אנשים יושבים בשולחן ומעמיסים שם אוכל שמספיק לכלכל גדוד או להאכיל כפר שלם במדינה באפריקה.

אחרי שהם מתחילים לאכול, הצלחות החצי-ריקות נערמות זו אחר זו בצד השולחן. אף מלצר לא מגיע לפנות. אני נזכר לרגע בטורקיה, שם עוד לפני שניקיתם את הצלחת מישהו כבר מפנה אותה ומניח לכם מערכת אוכל חדשה ונקייה. כאן זה לא ככה. השירות ישראלי לכל דבר. אחרי שהם עוזבים, השולחנות נראים כאחרי נפילת קסאם. מהפכה. לכלוך, ובעיקר כמויות עצומות של אוכל שנשאר בצלחות. 

מעמיסים על הצלחות (צילום אילוסטרציה: אורן אגמון)

אגב, לעובדה שהאורחים הישראלים מרוקנים את קערות האוכל, גם אם הם לא ממש מתכוונים לאכול הכל, חוטפים את כל הלחמים והלחמניות מהסלסלות, נוטלים את כל דברי המאפה, או ממלאים צלחות בשקשוקה, גבינות וסלטים, יש גם פן חיובי, אם אפשר להסתכל על זה כך. והוא? תחלופת המזון. בשל העובדה שמיכלי ההגשה למיניהם מתרוקנים כל-כך מהר, האוכל שנמצא עליהם אינו מספיק להתקלקל, הירקות לא מספיקים להחוויר, הלחם לא מספיק להתייבש, והגבינות לא מאבדות מטריותן. אנשי המטבח - לא תמיד במהירות שבה היינו רוצים שזה יקרה - נאלצים כל הזמן להביא מיכלים חדשים ובהם סלטים, גבינות ודברי מאפה טריים, וכך האוכל נשאר כמעט תמיד טרי. על טיבו של האוכל, כמו שכבר אמרנו, אין לנו תלונות. אוכל זה תמיד עניין של טעם, וכל אחד יכול למצוא בחדר האוכל מספיק מיני מטעמים שיתאימו לו, גם אם הוא אנין טעם. נכון, המבחר הוא לא כמו בטורקיה. אבל הוא בהחלט מספיק ומספק.

בערב הראשון כללו המנות האחרונות גם גלידה. היה מקרר ובו מארזים עם שלושה טעמים. השירות - עצמי. היו שתי כפות מיוחדות לגלידה, ועשרות אנשים בתור. מהצד נדחפו כמה ילדים עם כפות של מרק ודחפו אותן בכוח לתוך המארזים, כי לא רצו להמתין עד שאלה שהחזיקו בכפות יפנו אותן. שתי הכפות עברו מיד ליד, כששאריות טעם אחד מתערבבות בגלידה מטעם אחר. וגם, כן, בליקוק שמישהו נתן לכף כדי שהגלידה לא תנזל עליו. בקיצור: תענוג גדול זה לא. ואם יש מישהו בתור עם קבוצה של עשרה ילדים, הוא לא ייתן לאיש לגעת בכפות עד שהוא יסיים להכין עשר מנות גלידה, ואולי גם יותר, כי בינתיים חלק כבר סיימו וביקשו תוספת.

ארוחת בוקר: גברת עם כריכים

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם מאוד. שש בבוקר זה הזמן הנפלא ביותר להיכנס לים. חצי שעה עד שעה במים, לפני שהשמש מתחילה לבשל את הגוף, פשוט תענוג. שבע זו כבר שעה לשוב לחדר, להתקלח ולהתכונן לארוחת הבוקר.

חדר האוכל עדיין לא מלא. אבל מפעל הכריכים כבר החל לעבוד במלוא העוצמה. בשולחן לידי נמצאת אישה רזה במיוחד. היא רצה הלוך ושוב לכל המדפים וחוזרת עם צלחות מלאות. ארבעה באגטים, שמונה ביצים, כמה מארזים של חמאה, וגם זיתים, וצלחת עם משהו כמו 20 פרוסות של גבינה צהובה מסוגים שונים. היא בוצעת את אחד הבאגטים ומתחילה למלא אותו בגבינה. בינתיים מגיע בעלה. לרגע חשבתי שהיא מכינה לו כריך, אבל לא. הוא מגיע עם דייסה. היא מכינה את הכריך הגדול הראשון. מסתכלת לצדדים, וגם עליי. היא רואה שאני מתבונן, אבל ממש לא אכפת לה. שנייה והכריך כבר בתיק. וכך עוד כריך ועוד כריך, והביצים, ומארזי החמאה. המלצר שמגיש לי קפה רואה את מבט ההשתאות בעיניי ואומר לי: "זה עוד כלום. אתמול היא שאלה אם היא יכולה לקבל שקית ניילון בשביל כל האוכל שהיא מוציאה מפה".‬

אף אחד לא אומר לה כלום? אני שואל. "זה לא עסק שלי ואנחנו לא רוצים לריב עם האורחים. גם לא עם אלה שמגיעים עם בקבוקים גדולים ריקים וממלאים אותם במיץ תפוזים, תפוחים או כל מיץ אחר. אנחנו רוצים שהאורחים יהיו מרוצים‭."‬

האמת? לרחם על המלצרים בבתי המלון. דבש הם לא מלקקים. צועקים עליהם, גוערים בהם, מנבלים את הפה בפניהם. מילה טובה הם לא שומעים מאורח. ובאמת, למה הם צריכים לריב עם האורחים?

כדי שלא יהיה ספק: הגברת עם הכריכים לא הייתה היחידה. רבים מהאורחים הכינו לעצמם כריכים ולקחו גם פירות וירקות מחדר האוכל. כי הם הרי על בסיס של חצי פנסיון, ומה הם יעשו בצהריים? יהיו רעבים? ישלמו 84 שקל עבור פיצה משפחתית ושני בקבוקי שתייה? למה מה קרה?

לכלוך במסדרון: קליפות גרעינים וממחטות

במסדרון בקומה שבה התגוררנו יש שטיח מקיר אל קיר. ביום הראשון שמתי לב שהוא מלא בקליפות של גרעינים, וגם ממחטות נייר ועוד כל מיני פריטים שנהוג להשליך בפח. אחרי כשעה עברה המנקה עם שואב אבק וניקתה את כל הלכלוך. חלפה שעה, ופתאום שוב קליפות גרעינים וממחטות נייר במסדרון. ושוב עוברת המנקה ומנקה הכל. בפעם השלישית כבר שאלתי את עצמי האם ייתכן שאחראית הקומה זורקת קליפות ולכלוך כדי לבדוק כל כמה זמן המנקה עוברת במסדרון. לא יכול להיות.

אני נעמד ליד המעלית וממתין בלי שאיש יראה אותי. עוברים אבא ובן (אני מניח שזה אבא ובן‭.(‬ הם מפצחים גרעינים, הקליפות על השטיח. לא התאפקתי. שמתי נפשי בכפי ושאלתי למה הם זורקים על השטיח. "זה נפל במקרה, הנה, כמו עכשיו‭,"‬ הם אומרים לי, ובשיא החוצפה משליכים שוב את כל הקליפות שבידיהם על השטיח וצוחקים.

סיכום ומסקנות: ים המלח כן, אוגוסט לא

יומיים של חופשה בים המלח לימדו אותי שאסור לנסוע לשם בתקופות השיא. לא בקיץ, לא בחגים, ואולי גם לא בסופי שבוע. המלונות מלאים עד אפס מקום, ובבריכת השחייה אין מקום אפילו בעמידה. גם בטורקיה, רק הבריכה של הילדים גדולה יותר מהבריכות במלונות בארץ, כך שאם אתם ממש רוצים לטבול במים – המקום היחיד הוא האמבטיה בחדר.

האוכל בחדר האוכל היה טעים והמגוון טוב. החדר היה סטנדרטי, נקי ונוח. הטיפולים לא זולים, אבל בהחלט אסור לוותר עליהם. המחיר אמנם גבוה יותר מאשר בטורקיה, אבל מדובר בנסיעה של פחות משעתיים מהבית, בלי לחץ של נמל תעופה, בלי איחורים של מטוס, בלי הסעות והובלות וחדרים ברישום יתר - כל אלה הופכים את החופשה פה בכל זאת לעדיפה.