חסרות בית

"בית אבי", סרטו הקצר (כ-40 דקות) והמצוין של דני רוזנברג מוקרן בימים אלה בהקרנות בודדות בסינמטקים. לפני מספר שבועות אירחו האקרנים שם את "החברה של אמיל", סרט בן כ-50 דקות שכתב וביים נדב לפיד המוכשר, ואשר זכה להערכה רבה בצרפת, בה הוצג בבתי קולנוע מסחריים.

זהו סיפורה העגום של הדרמה הישראלית הקצרה, משובחת ככל שתהיה, שנופלת כאן בין הכיסאות. מצד אחד, אורכה נתפס כבלתי הולם להקרנה בבית קולנוע מהשורה, ומצד שני, כפי שיעידו שני הסרטים הנ"ל, איכויותיה לעיתים עולות על אלה של הסרטים המקומיים באורך מלא, שכן מוצאים בהם את מקומם.

צילומי "בית אבי". איכות יש, במה אין (צילום: עמרי בראל)

הפיתרון, על פניו, פשוט: נוטלים שתי דרמות קצרות ומציגים אותן בכרטיס אחד. ממש כמו ה-double feature שהיה מקובל בשנות ה-50 באמריקה. בשנות ה-80 הוקרנו כך "עורבים" ו"ילדה גדולה" של איילת מנחמי ונירית ירון, בהתאמה. באופן דומה הופץ גם "האח של דריקס" של דורון צברי ואורי ענבר, אליו צורף סרט קצר בבימויו של שי כרמלי פולק. בצרפת, למשל, הוצג "החברה של אמיל" לצד "כביש", סרט בן 17 דקות שביים לפיד, ושעניינו משפט שעורכים פועלים פלסטינים למעבידם הישראלי על פשעי הכיבוש.

בישראל, שבה הדרמה הקצרה היא על פי רוב שלב ביניים הכרחי בדרך אל ה"פיצ'ר", הסרט הראשון באורך מלא, נמנעת הקרנתה בבתי הקולנוע. הסינמטקים מצידם מציעים הקרנות בודדות, שמתקשות לחשוף את הסרטים האלו לקהל הרחב; מוסדות כמו ה-ICA הלונדוני או ה-Film Forum הניו יורקי, בית אמיתי לשוחרי הסרט הטוב (על מגוון הפורמטים שלו), הרי אין בארץ, והתוצאה היא ניכור אמיתי בין הצופה המקומי לדרמה הקצרה. באופן פרדוקסלי, דווקא משום שלא פועלים עליה אילוצי מסחריות, הדרמה הקצרה מעזה ומאתגרת יותר ממרבית התוצרת הקולנועית המקומית שנחשפת בדרך כלל לעיני הצופים.

לפרק את הצבר

"בית אבי" הוא דוגמה לכך. דרך סיפורם של שני יהודים ניצולי שואה, הנצלים בשמש הקופחת באמצע המדבר בעיצומה של מלחמת השחרור, עוסק רוזנברג בסוגיות כמו הקונסטרוקט המלאכותי ההוא, המכונה צבר, והזיקה שבין הפליטות היהודית לפליטות הפלסטינית. נכון, לא משהו שאלה הקרויים "היסטוריונים חדשים" לא נדרשו לו זה מכבר בכתביהם (גם עמוס גיתאי עסק בנושאים הללו ב"קדמה" שלו) – אבל כוחה של הדרמה הקאמרית ההולכת ונבנית כאן מעצים את האפקטיביות של הדיון הפוליטי.

האחד (איתי טיראן) הוא מהגר שזה מקרוב בא, מחפש בכלל את בית אהובתו בחיפה, ומוצא עצמו עם רובה על גבעה בלב השממה. האחר (מיקי לאון) שממתין לו שם, כבר נראה כצבר לכל דבר – משופם ובעל גוף שזוף ושרירי – אך מתחת לדימוי המסוקס מסתתר היהודי הגלותי שהציונות ביקשה להדחיק. הסיטואציה הסוריאליסטית הזו, שמזכירה את "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי ז”ל, הופכת מוזרה וטעונה עוד יותר נוכח העובדה שכמעט כל הדיאלוגים בסרט מתנהלים ביידיש.

היחסים הספק ארוטיים ספק סאדו-מזוכיסטיים שנרקמים בין השניים - בין היהודי הגלותי, הבהיר, החלוש, המושפל וה"נשי", לבין המפקד השזוף וה"גברי" - מנסחים אמירה מהותית הנוגעת לאופן שבו היהודי, הקורבן הנצחי, מגלה משיכה פטישיסטית אל הכוח, המיוצג בדמותו של הצבר. "גילויו" של כפר פלסטיני חרב על ידי הדמות שמגלם טיראן, שבאחד הבתים נתקל בגופתו של נער מקומי, מספק לסרט את אחד מרגעי העוצמה שלו, שמבטא את התשוקה של ניצול השואה אל המוות.

הממד האלים שהפליט היהודי מזהה בעצמו בדרכו ליהפך ליהודי “חדש” מוביל לסצנת פרידה סוריאליסטית מהעולם הגלותי הישן. לפתע נתפס השיח הקורבני היהודי הנפוץ באור אחר לחלוטין, שאמנם נידון כבר במסגרת ההיסטוריוגרפיה הציונית החדשה, אבל טרם מוחזר בקולנוע הישראלי שייצוגי הגולה, ולשונה, בו (אם נתעלם לרגע מסרט אמנויות הלחימה היהודי, "מלך של קבצנים") הם מועטים.

תנו להם צ'אנס

בנסיבות אידאליות יותר, היה הקהל הישראלי צופה ב"חברה של אמיל" ו"בית אבי", צמודים זה לזה, מעל גבי אקרן מסחרי. הדרמה הקצרה (שהיתה צורת הסיפור המקובלת בראשית ימיו ושל הקולנוע) היא לסרט באורך מלא מה שהסיפור הוא ביחס לרומן. עובדה: בשנות ה-60, למשל, יצרו במאים ותיקים ומנוסים דרמות קצרות, במסגרת אסופות סרטים בעלי נושא משותף שהופקו בעיקר באירופה (פזוליני, דה סיקה, בולוניני, ויסקונטי ורוסי ביימו, כל אחד,

אפיזודות לסרט "המכשפה" מ-1967; ב-1962, תרמו פליני, דה סיקה, ויסקונטי ומוניצ'לי, בנפרד, את סרטיהם הקצרים לאסופה "בוקצ'יו 70”). בארץ, מעמדה של הדרמה הקצרה שולי אף יותר מזה של הסרט התיעודי.

ההכרה שמדובר בצורת ביטוי אמנותי לגיטימית, שאפשר לראות דרמה קצרה בדיוק כפי שמקובל לקרוא סיפור קצר במסגרת אסופה, חייבת להוביל לשינויבמדיניות ההפצה של הסרט הישראלי. בהתאם לכך, הקרנתם של סרטי סטודנטים קצרים, חלקם גורפים פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, לפני סרטים באורך מלא – אף היא בסיס להיכרותו של הצופה המקומי עם כמה מהיוצרים המבטיחים לעתיד. בעבר, אגב, התגייסו כמה מפיצים כאן בדיוק למשימה הזו. חבל שאת לפיד ורוזנברג יגלה הציבור הישראלי רק עם השלמתם את סרטי הביכורים שלהם. באורך מלא, כמובן.