השנה הוכח: שחיתות עולה ביוקר
אפשר להצליח במלחמה בשחיתות אם נזכור שהיא לא רק מעטפות מזומנים. לעתים היא זוכה ללגיטימציה ציבורית
בתיאטרון "הקאמרי" צחקו הצופים עד דמעות: ההצגה "שמו הולך לפניו", שכתב אפרים קישון לפני 50 שנה, מתארת משרד ממשלתי שבו הפקידים לוקחים שוחד, המכרזים תפורים ואיש אינו עובד מלבד מחלקת התה. אבל הצחוק היה מריר ואחד הצופים קרא בהתרסה: "כלום, כלום לא השתנה"! ובכל זאת, דברים משתנים, שהרי בשנה החולפת נאלץ ראש הממשלה לוותר על כיסאו אף בטרם הוגש נגדו כתב אישום, וכל זאת – בשל סלידת הציבור מהשחיתות ומהריקבון שבהתנהלותו.
אין ספק: השנה החולפת עמדה בסימן הצלחת מאבקו של מבקר המדינה למען טוהר המידות. הניצחון המוסרי של השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס בולט על רקע הכישלון המוסרי של השופט בדימוס אליעזר וינוגרד, שדו"ח הוועדה שלו טייח את המחדלים במלחמת לבנון השנייה והעניק לאולמרט ולממשלתו חמצן להישרדות בשלטון. והנה, מעז יצא מתוק: אולמרט צריך היה להתפטר אחרי המלחמה הכושלת אבל בחר להיצמד לכיסא, וההיצמדות הזו חשפה אותו להמשך החקירות נגדו, שעלו לו בכיסא שממנו סירב להיפרד...
אינני יודעת מה מביש יותר: לעזוב כהונה אחרי מלחמה כושלת, כמו עמיר פרץ ודן חלוץ, או להסתלק בגלל חשד בשחיתות. כך או כך, המסר הציבורי לקראת השנה החדשה הוא ששחיתות עולה ביוקר. זהו חידוש לעומת ימי כהונתו של אריאל שרון, שתוכניתו לפינוי צה"ל מרצועת עזה ולסילוק אלפי יהודים מבתיהם זיכתה אותו בכינוי "אתרוג" והרחיקה ממנו את חוקרי המשטרה.
ואילו בסיום השנה הנוכחית הצהרותיו של אולמרט על נכונותו לפנות את הגולן ואת יהודה ושומרון אינן משמשות לו חומה ומגן. לא ברור האם הציבור מאס בו בלי קשר לעמדותיו המדיניות או שהרוב נוטה היום ימינה ועמדות פשרניות כבר אינן מזכות את בעליהן בחסינות מחקירות. אבל ברור, שבראש השנה תשס"ט שחיתות איננה מטבע עובר לסוחר.
רגע לפני שאולמרט מתאדה מחיינו הפוליטיים כדאי לעצור ולבדוק את הירושה שהשאיר, בעיקר בכל הנוגע להתנהלות הבעייתית של מפלגתו: "קבלני קולות" אלמוניים, שאיש אינו יודע מי הם, ארגנו את הפריימריז של מפלגת השלטון וקבעו למעשה את ראש הממשלה הבאה. איש לא שאל מי עומד מאחורי "הקבלנים" ומי שילם את דמי ההתפקדות עבור עשרות אלפי האנשים שהם פקדו. ניסיון העבר מלמד, ש"קבלני קולות" עלולים להיות שליחיהם של אנשים בעלי אינטרסים כלכליים או אחרים, הקונים שלטון על ידי רכישת מפלגה. מכאן קצרה הדרך להשחתת המידות – מינוי "מקורבים" מפוקפקים למשרות ציבוריות, תפירת מכרזים ושאר תופעות, שמהן אנו מייחלים להיפטר.
למסתורין של ההתפקדות בקדימה נוספה ההתנהלות המוזרה ביום ההצבעה – הטעויות האחידות של כל הסוקרים, פרסום הסקרים השגויים לפני סגירת הקלפיות ובקשה להשאיר את הקלפיות פתוחות מעבר לזמן שנקבע, שלא ברור מי ביקש אותה ומי התנגד לה. כל אלה כבר הולידו גלי שמועות ויצרו את התחושה, שהמפלגה החדשה לא נפטרה מהדפוסים הרקובים של המפלגות הוותיקות, שמהן הגיעו אנשיה.
האם מה שהיה הוא שיהיה? לא בהכרח. אפשר להצליח במלחמה בשחיתות אם נזכור, ששחיתות איננה רק מעטפות של מזומנים או מזוודות של כסף: לעתים היא לובשת מראית עין מהוגנת וזוכה ללגיטימציה ציבורית.
לכן רצוי להתבונן בזירה הפוליטית במבט מפוכח, לנתח את המתרחש בלי משקפיים ורודים ולהפגין חשדנות בריאה כלפי פוליטיקאים וירטואליים, שמטה המפלגה שלהם הוא אולפן טלוויזיה עם תפאורה מקרטון, והיחצ"נים מייצרים להם תדמית נקייה כמו פרסומת לשמפו ריחני ומשווקים אותה כמו שמשווקים חטיפי שוקולד... והרי אין חדש תחת השמש: שחיתות הייתה כאן בימי אפרים קישון והיא תשגשג גם היום אם לא נעמוד על המשמר.
ד"ר מור אלטשולר, חוקרת מחשבת ישראל ופובליציסטית
לפנייה לכתב/ת 
