יין: אחד אדום, שני לבן - ושניהם קרים

גם לכם נמאס ודאי מהוויכוחים הקטנוניים האלה, על הטמפרטורה הנכונה בה יש להגיש יין. אדום, נו בטח אדום! לבן, יודע כל משתמש מתחיל, צריך להיות קר, אבל אדום? הרי כולנו קראנו או שמענו פעם את דברי החכמים, שיין אדום יש להגיש בטמפרטורת החדר, הוראה שהיא נכונה בערך כמו: "אסור לשתות מים אחרי פירות".
אבל אנחנו יודעים הרי, כי כוונת המחוקק היתה לטמפרטורת החדר בבתים רחוקים מכאן. באירופה, נגיד, שם עולה היין מן הגורן או מן היקב כשהוא קר ביותר, ולכן הוא נזקק לתרגיל חימום קטן כדי להשתחרר מפחד הקהל. אבל למרות שידעתי, כשמזגו לי את האדום הצרפתי הזה כה קר, הופתעתי.
זה לא היה בוז'ולה נובו, שאכן נהוג לקררו היטב. אבל גם לא עלה בדעתי שזהו סירה (syrah). אם לא היו מגלים לי, בחיים לא הייתי מגלה. והיה יופי.
היין הזה מייקבי מישל פיקאר, עשוי כולו ענבי סירה, הזן שממנו נולדים כמה מיינות צרפת הגדולים: קוט-רוטי והרמיטאז'. מי שיש לו כאלה בבית, ובמיוחד מיקבים כמו שאפוטייה או גיגל (מבטאים כמו סיגל), יודע שיש לו יינות שכדאי לשמור. לפחות 10 שנים אחרי שנת הבציר המופיעה על התווית.
את הסירה הזה של פיקאר, מבציר 97', לא צריך לשמור. זה יין לעכשיו. הוא כבר עגול ולא חשים בו את תחושת הבוסר המלווה יינות אדומים שטרם הגיעו לפרקם.
הצבע האדום המדליק שלו, כמו גם טעמי הפירות האדומים שבו (פטל, תות-שדה, אוכמניות), הם בעיקר תוצאה של תהליך בהכנת היין, הנקרא השרייה קרה (cold maceration), בו משהים את שלב המגע בין קליפות הענבים שנסחטו לבין התירוש, כדי להעניק יותר צבע וטעם, המצויים בקליפות, ליין.
סירה זה של מישל פיקאר הוא לא יין גדול, ואל תחפשו בו תחכום רב או עומק נסתר, אבל נדמה לי שתמורת 55 שקלים לבקבוק, תמצאו הנאה ביין הסימפטי הזה.

סוביניון מעמק המרלבורו

אני שומע שיותר ויותר אנשים מבקשים לאחרונה יינות לבנים בחנויות.
זה בטח הקיץ שעושה לנו את זה. אין כמו מראה של כוס יין עטויה בדוק כפור, כדי להפריך את התחזית של מחר, לפיה צפוי שום שינוי בעומס החום.
מאידך, יכול להיות שזו לא רק תופעה עונתית, אלא תחילה של אמירה, שיש חיים גם אחרי יין אדום.
משהו משתנה, כנראה, בהנחה הרווחת בעיקר בקרב הסנובים של היין, שכל מה שאינו אדום - אינו נחשב. זו הנחה שקיבלה גם חיזוק מדעי-כאילו עם פרסום הדו"ח ההוא, של דוקטור סרז' רנו, דו"ח הקרוי "הפרדוקס הצרפתי", הקובע ששיעור התמותה הנמוך מהתקפי-לב אצל הצרפתים, על אף מזונם עתיר השומנים הרוויים, נעוץ בעובדה שהם שותים המון יין אדום, העשיר בטאנינים (אותם מייבשי חיך מעצבנים), שהם גם מונעי חמצון מוכחים.
מאז, הוטלו לא מעט ספקות בממצאים האלה, ולטובת מי שהגיע עד הלום למרות ששתה רק אדומים, אני רוצה להציע יין נפלא - ולבן. סוביניון בלאן מניו-זילנד, פראמינגהם (Framingham).
יש ליין הזה כל האיכויות המצדיקות את המוניטין שיצאו ללבנים של ניו-זילנד. במיוחד כאלה המגיעים מעמק מרלבורו שבאי הדרומי. יש שם שילוב של איכות קרקע נדירה, עם מזג אויר קריר במיוחד - זיווג שהצרפתים קוראים לו 'טרואר', המעניק ליינות האלה, ובמיוחד לסוביניון בלאן, את ההערכה שהם בין הטובים בעולם בסוגם. פראמינגהם סוביניון בלאן 98-95 שקלים לבקבוק.