שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קדחת הג'ונגל
    "רעם טרופי" מתקשה לממש את הפוטנציאל החתרני הגלום בסאטירה על הפיקציה ההוליוודית, אולם בזכות המשחק המצויין וההומור הפרוע, מדובר באחת הקומדיות המוצלחות של השנה


     

    שחקן לבן שמשנה את צבע עורו כדי לגלם דמות שחורה. כוכב סרטי אקשן דועך שמגלם דמות של מפגר כדי להציל את הקריירה שלו ואת חייו. וכוכב הוליוודי זוהר (במציאות) שמתחפש למפיק אולפן יהודי מהגיהנום. בעיצוב הזהויות של השחור, המפגר והיהודי טמונה המהות הפרובוקטיבית של "רעם טרופי" ונקודת המוצא להברקותיו הקומיות המוצלחות ביותר.

     

    "רעם טרופי" מתחיל בשלושה טריילרים פיקטיביים שמציגים בפנינו את שלושת השחקנים המרכזים בסרט, בתוך סרט שייקרא, גם הוא, "רעם טרופי". טאג ספידמן (בן סטילר) מככב בסיקוול מיותר בסדרת סרטי אקשן (ובהמשך מנסה להוכיח שהוא שחקן רציני ב"ג'ק הפשוט", דרמה סנטימנטאלית שבה הוא מגלם דמות של מפגר). ג'ף פורטנוי (ג'ק בלאק), קומיקאי שמן ומסומם דמוי כריס פארלי המנוח, מופיע בטריילר לקומדיית נפיחות וריבוי הזהויות בנוסח סרטיו של אדי מרפי. וקירק לזארוס (רוברט דאוני ג'וניור), שחקן אוסטרלי שזכה בחמישה פרסי אוסקר, ומככב בדרמה שאותה ניתן יהיה להגדיר כ"ברוקבאק במנזר".


    "רעם טרופי".  וייטנאם, הוליווד ומה שביניהן

     

    זוהי לא רק הצגה של הדמויות דרך הייצוגים הקולנועיים שלהם, אלא גם הצגה של שלושה דפוסים פתולוגיים של שחקים: שחקן האקשן החלול הלוקח את עצמו ברצינות תהומית, השחקן המסומם שאיבד שליטה על התמכרויותיו (הדמות הפחות מוצלחת, גם בכתיבה וגם בביצוע הצפוי של ג'ק בלאק) והשחקן שנטמע עד אבסורד בדמויותיו.

     

    אמנות המלחמה

    מהסצנה היחידה שאנו רואים מתוך "רעם טרופי", הסרט בתוך הסרט, הוא מצטייר כמצבור קלישאות של סרטי וייטנאם כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"פלאטון". לו "רעם טרופי", הסרט האמיתי, היה מתבסס כולו על לעג לקלישאות אלו, הוא לא היה משמעותי יותר מפרודיות נחותות כמו "מת לצעוק". אולם בן סטילר הוא במאי שאפתני ומתוחכם יותר.

     

    סטילר ממשיך בעיסוק שאפיין את שני סרטיו הקודמים ("זולנדר", "כייבל גאי") בטשטוש הגבולות בין הדימוי והממשות בפיקציה ההוליוודית. הוא מביים סרט שיש בו הומור בוטה ומחוספס (ומאוד מצחיק), אבל גם סרט המונע על-ידי רעיונות מתוחכמים. הוא לא עושה פרודיה על סרטי וייטנאם אלא סאטירה על דרכי הייצוג ההוליוודיות, באמצעות הייצוגים של מלחמת וייטנאם.

     

    על כן, "רעם טרופי" שואב את מרבית השראתו מ"לבבות המאפליה", הסרט התיעודי הנפלא על ההתרחשויות מאחורי הקלעים של הפקת "אפוקליפסה עכשיו". סרט שהראה כיצד הניסיון לצלם מלחמה בג'ונגלים של הפיליפינים הפך לאקט של טירוף מגלומני והוביל לסדרת אסונות שאינה רחוקה ממלחמה ממשית.

     

    ב"רעם טרופי" סצנת ענק נהרסת בגלל אי יכולתו של הבימאי הבריטי הטירון דאמיין קוקברן (סטיב קוגן) להשתלט על הדינמיקה בין שני השחקנים הראשים (ספידמן ולאזרוס) ודפוסי המשחק השונים שלהם. לאחר שיחת וידאו טראומטית עם המפיק היהודי הזועם לס גרוסמן (הופעת פריק-שואו של טום קרוז), ברור כי ההפקה בצרות.


    ה"שחקנים" לבדם בג'ונגל, בין פיקציה לממשות

     

    המוצא מגיע בעצתו של פורליף טייבאק (ניק נולטה), "בוגר" וייטנאם שספר זיכרונותיו הוא הבסיס לסרט. ההפקה תעבור לצלם בסגנון גרילה ( כפי שעשו רידלי סקוט ב"בלאק הוק דאון" ופול גרינגראס ב"בלאדי סאנדיי"): המצלמות יוסוו, והשחקנים יפעלו מבלי לדעת מה עומד לקרות.

     

    כשהשחקים נותרים לבדם בג'ונגל, בין פיקציה וממשות, האם הם משחקים או מגיבים לאירועים באופן אותנטי? האם הם מסוגלים להשתחרר ממי שהם? האם הם מסוגלים להשתחרר מדמויותיהם? האם יש הבדל בין השנים? זהו הבסיס ללעג המופנה כלפי הפיקציות ההוליוודיות.

     

    זהות במלכודת

    עד כמה המשחק ההוליוודי רחוק מאותנטיות? דאוני ג'וניור הוא שחקן אמריקני לבן (1). הוא מגלם שחקן אוסטרלי לבן בשם קירק לזארוס (2), המבוססת על כישרונו ויהירותו של ראסל קרואו (3). הוא "הופך" לשחקן "שחור" (4) ומגלם חייל אמריקני שחור (5) המעוצב ע"פ מיטב הסטריאוטיפים (המלאכותיים) של סרטי ה-Blacksploitation משנות ה-70 (6).

     

    איך אפשר לעבור את כל המסלול הזה בלי להתבלבל? רוברט דאוני ג'וניור מצליח, בהופעה קומית אדירה, לבנות דמות מורכבת שנעה בין השכבות המלאכותיות. הדמות מצחיקה בנחישותה הנואשת לבנות דמות מושלמת ובבלבול שלה בין השכבות השונות.

     

    האם סטילר מנסה לגרום לנו לצחוק מייצוגים גזעניים, ולחמוק מביקורת באמצעות לעג לדמות ששינתה את צבע עורה? ניתן להעלות שאלה זו גם לגבי דמות המפגר ודמות המפיק היהודי המוצגות בסרט. זו שאלה לא פשוטה, שההכרעה בעניינה צריכה לעלות במחשבתו של כל מי שיתייחס לסרט הזה לא רק כקומדיה, אלא גם כסרט החותר לאמירה.

     

    "רעם טרופי" יכול היה להיות סרט נפלא, אך הוא סובל מכמה פגמים. לא כל הבדיחות שלו עובדות, בעיקר מכיוון שסטילר מתקשה להשתלט על הדמויות הרבות. בעיה מהותית יותר מאפיינת את החלק השני של הסרט, שנראה כמוכתב
    על-ידי נוסחאות תסריטאיות. גם אם הסרט לועג לאירועי הלחימה וההצלה, יש תחושה שהאירועים אינם ממצים את הרעיונות הסאטיריים מחלקו הראשון.

     

    הסרט גם מותיר תחושה של הזדמנות שהוחמצה מבחינת הפוטנציאל החתרני. הלעג לקלישאות החבוטות של סרטי וייטנאם אינו מסוכן כפי שמתחייב מסאטירה אמיתית. ניתן רק לשער כמה פרובוקטיבי הסרט יכול היה להיות אם היה עוסק בסרטי מלחמה עכשוויים המתרחשים במזרח התיכון ודן בבעיית הזהות לא דרך דמות שחורה בנוסח שנות ה-70, אלא דרך דמות ערבית עכשווית ( כפי שאדם סנדלר ניסה לעשות ונכשל ב"זוהן").

     

    בכל זאת, חצי ראשון מצוין, הופעת משחק מדהימה ועקיצות אכזריות על חשבון הוליווד הן סיבות מספיקות לא לפספס את "רעם טרופי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים