שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    מי הזיז את האצה שלי
    אחד האתגרים העצומים שעומדים בפני דנה פאר, ישראלית ביפן, הוא הביקור בסופרמרקט השכונתי - שם מחכים לה מאות מוצרים לא מזוהים, פירות שעולים מאות דולרים וקופאיות עם תודעת שירות משובחת במיוחד (וחרדה מתחבושות היגייניות)

    יפן היא מדינה שלא חסרים בה אתרים אקזוטיים, אבל מה שיפה זה שלא תמיד צריך לחפש רחוק כדי למצוא אותם. למעשה, אחד המקומות האקזוטיים ביותר, שהביקור בו מהווה חוויה סוציו-אנתרופולוגית מרתקת, נמצא במרחק כמה דקות הליכה מהבית. אני מדברת על הסופרמרקט השכונתי, שהוא בהחלט לא תופעה שהאדם המערבי מורגל בה – ויעידו על כך עשרות המצרכים שקניתי עד כה ושעברו כמעט מדי שבוע את מסלול המכשולים הקבוע: "סופרמרקט" > "הפה של דנה" > "פח הזבל".

     

    מהם שורשי ההבדל, תשאלו? נתחיל בכך שהיצע המוצרים שונה, ושמוצרים שהיו מקבלים בישראל רבע מדף במחלקת צמחונות-גורמה, זוכים ביפן למעברים שלמים. נמשיך בזה שהכיתובים על המוצרים הם ביפנית בלבד, ושהקופאית תוקעת לך בכל קנייה נאום של חצי שעה, גם הוא ביפנית בלבד, אפילו שלשתיכן ברור שהדבר היחיד שאת מצליחה להבין ממנו זה כמה צריך לשלם – וגם זה רק כי המחיר כתוב על צג הקופה... שלא לדבר על אותה פעם שניסיתי בתום לב לקנות תחבושות היגייניות וגרמתי לקופאית מסכנה להיחנק ולהזדקק לטיפול נשימתי. אבל רגע, בל נקדים את המאוחר.


    נראה לך שזה אכיל? סביר להניח (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

    מאה מילים ל"אצות"

    באחד השבועות הראשונים שלי פה ביקשתי מתלמידה לתרגם עבורי לאנגלית כמה מתכוני סושי יפניים אותנטיים. התרגומים שלה

    כללו לא מעט מילים שלא הכרתי, אולם כל אחת מהמילים שהזנתי למילון האלקטרוני – Kelp, Kombu, Nori ואפילו Chondrus crispus – הניבה את אותה תוצאה: "אצות".

     

    כתוצאה מכך סושי עוד לא הצלחתי להכין, אבל דבר אחד טוב יצא מהתקרית העגומה: סופסוף הבנתי למה בכל סופרמרקט יפני, ולו הצנוע ביותר, אני נתקלת במדפים על גבי מדפים של מוצרים "אקזוטיים", כגון אצות ותה ירוק. בהתחלה הכמות שלהם נראתה לי לחלוטין לא פרופורציונלית, אבל כעת נפל האסימון: לא מדובר באותו המוצר, אלא בסוגים שונים שלו, שכדי ללמוד להבדיל ביניהם אצטרך כנראה לחזור אחורה במכונת זמן ולהיוולד מחדש כנצר למשפחה יפנית.

     

    הראשון במעלה מבין המוצרים ה"אקזוטיים" שניתן למצוא בסופרמרקט היפני הן האצות, שנפוצות מאד ביפן בשל היותה מדינה איים, שחלק ניכר ממרכיבי התזונה שלה מגיע מהים. האצות שניתן למצוא בסופרמרקט מגיעות בשלל גדלים, צבעים וצורות, כאשר כל סוג של אצה מיועד למלא תפקידים שונים: בחלקן משתמשים כדי להכין את האורז של הסושי, את חלקן עוטפים סביב הסושי, אחרות ממליחים וזורקים לתוך כוסות תה.

     

    גם את האורז והדגים קשה לפספס. מגוון הדגים השונים עצום, שלא לדבר על הצורות השונות בהן הם מגיעים: דגיגונים קטנים ומיובשים שנמכרים בתוך שקיות, כדי לפזר מעל האורז או לנשנש כפיצוחים, "נסורת" דגים לתיבול מאכלים, ואפילו חתיכות דגים מיובשות ומתוקות, שנמכרות כמעדן. האורז, שאפשר לומר שהוא ממלא ביפן את אותו התפקיד שממלא הלחם אצלנו, נמכר בשקיות ענק עצומות שמזכירות בצורתן שקיות של אוכל לכלבים.


    מדפים על גבי מדפים של מוצרים לא מזוהים (צילום: אי פי) 

     

    מנשנשים סושי

    מאכלים נוספים ששווים אזכור הם המוצ'י, עוגות אורז הממולאות בדרך כלל בשעועית אדומה מתוקה, והבנטו – ארוחה יפנית ליחיד, ארוזה בקפידה באריזת פלסטיק, שמכילה בדרך כלל סושי, דג או בשר, אורז וירקות. בהקשר זה אני חייבת להודות שבהתחלה מאוד התקשיתי להסתגל לרעיון שסושי אפשר לקנות בכל סופרמרקט או קיוסק בתור נשנוש זול לדרך, שבקבוקים של תה ירוק קר מהווים את המקבילה של אייס-טי אצלנו, ושכדור אורז ממולא בחתיכות דגים או ירקות ועטוף מסביב באצה ("אוניגירי") זאת הגרסה היפנית ל... סנדוויץ'.

     

    בימים הראשונים שלי כאן, אגב, חששתי לקנות מוצרים מסוימים בסופרמרקט. אחרי הכל, היפנים אוכלים בכיף את דג הפוגו, שהוא במקור רעיל, כך שמי ערב שאין להם אותו השגעון גם עם פטריות, למשל? מה גם שאפילו אם הם יטרחו לציין על המוצר שחלקים מסוימים בו רעילים, ייקח לי לפחות עשרים שנה ללמוד לקרוא יפנית. בשלב כלשהו פשוט שאלתי את המנהלת שלי אם יש סיכוי שמוכרים בסופרמרקט השכונתי שלנו מזון רעיל. על כך היא העניקה לי תשובה יפנית טיפוסית: "לא מוכרים שם שום דבר רעיל. סביר להניח".

     

    חנויות הנוחות

    מי שאינו מתגורר ביפן אלא מגיע אליה לביקור בלבד יכיר פחות את הסופרמרקטים ויותר את הקומביני – חנויות שפתוחות במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. חנויות הקומביני הן למעשה המקבילה של הפיצוציות אצלנו, למעט העובדה שהן גדולות יותר ושאפשר לרכוש בהן מגוון רחב של מוצרים מועילים יותר מבמבה וחגיגת.

     

    בחנויות הקומביני ניתן למצוא כמעט כל דבר שאתם עלולים לרצות פתאום באמצע הלילה, החל בבנטו וכלה בסכיני גילוח. בנוסף לרכישת מוצרים מוצעים בקומביני שירותים שונים: אפשר לשלם שם את חשבון החשמל, להדפיס תמונות מהמצלמה הדיגיטלית ואפילו לשלוח את התיק אל יעד הטיול הבא.

     

    אם אתם רוצים למצוא קומביני בעיר יפנית, אתם יכולים פשוט לעצום עיניים ולזרוק אבן לכיוון אקראי – סביר להניח שתפגעו בחלון ראווה של חנות כזאת. תאמינו לי שאני לא מגזימה, אפילו בכפר נידח בו ביקרתי היו שתיים כאלה. ריבויין המטורף של חנויות הקומביני הוא בין הדברים המבססים את מעמדה של יפן כאחת המדינות הנוחות בעולם.

     

    ואי אפשר לא להתייחס למחירים. משום מה שוררת ברחבי העולם האמונה שיפן היא מדינה אולטרה-יקרה, כזו שצריך לשבור בה קרן השתלמות בינונית כדי לממן חצי מלפפון (המלפפונים ביפן ארוכים למדי). ובכן, רבותיי, כל עוד לא נמצאים באזורים היקרים ביותר של טוקיו, מדובר באמונה מופרכת לחלוטין.

     

    הייתי אפילו מרחיקה ואומרת שמרבית המוצרים שאני רוכשת ביפן, הן בסופרמרקט והן בקומביני, זולים יותר מהמקבילים שלהם בארץ. זאת למעט מספר יוצאי דופן, כגון פירות וירקות, למשל, שיכולים במקרים מסוימים להגיע למחירים מטורפים (ארבעה שקלים לתפוח אחד, ולפעמים מאות דולרים למלון בודד).


    מחיר המלון בתמונה: כ-150 דולר (צילום: אריאל שטיינר)

     

    זהירות, תחבושות היגייניות!

    הנשים היפניות ידועות אמנם כעדינות וביישניות במיוחד, אבל את רמת הביישנות הצלחתי להפנים רק בעקבות ביקור בלתי נשכח בסופרמרקט, במהלכו ניסיתי לקנות תחבושות היגייניות. אחרי שנטלתי את התחבושות מהמדף הבאתי אותן איתי לקופה והנחתי אותן בנונשלנטיות על הדלפק, גלויות לעין כל.

     

    בשלב זה הקופאית, ואין שום דרך אחרת לתאר את זה – ממש זינקה לעבר החבילה, אספה אותה אליה, שלתה שקית חומה ואטומה ממעמקי הקופה ותחבה אותן עמוק פנימה. במהלך כל הזמן הזה ניסיתי לייצר איתה תקשורת כלשהי, כמו למשל להושיט לה את כרטיס הנקודות – אבל נאדה, גורנישט, ההתעלמות היתה מוחלטת, היא היתה עסוקה בדברים חשובים הרבה יותר.

     

    אותה קופאית התפנתה להתייחס אלי רק לאחר שסיימה לקפל את השקית בקפידה שלוש פעמים ולחתום אותה עם מדבקה, על מנת שמשב רוח פתאומי לא יפתח חלילה את השקית ומי מבין הקונים בסופרמרקט יהיה עלול, חלילה, לחזות במוצג המרשיע שבפנים.

     

    "יש כרטיס מועדון?"

    הו, הקופאיות. הסופרמרקט השכונתי היה אחד המקומות הראשונים בהם נתקלתי בתודעת השירות היפנית המשובחת. בהמשך גיליתי שמדובר בתופעה שאינה ייחודית לסופרמרקטים, אבל בהתחלה ממש נדהמתי מהן. כמי שהורגלה כל חייה בתקשורת מול קופאיות שמתמצה ב"יש כרטיס מועדון?" התפעלתי עד עמקי נשמתי כשהקופאיות ביפן לא רק שירתו אותי בנימוס מופלג ובסבלנות אין קץ, אלא גם עשו רושם שאין להן שאיפה נעלה בחיים מאשר שאבחר לעמוד עם המוצרים שלי דווקא בקופה שלהן.

     

    הדבר היחיד שהטריד אותי היה שבכל פעם שקניתי משהו, בין אם סל מצרכים לשבוע או סוכריה על מקל, זכיתי מהקופאית לנאום שהזכיר באורך, בטון ובנימת החגיגיות נאום הכתרה למלכת החן של באר שבע: מעין פטפוט להגני מתמשך, שמתחיל בהעברת המוצרים בקופה ומסתיים בערך שעתיים וחצי אחרי זה. כששאלתי את חבריי דוברי היפנית מה לעזאזל הן אומרות שם, הסבירו לי שאין צורך להתרגש: כמעט לכל אנשי השירות ביפן יש טקסט קבוע שהם צריכים ללמוד בעל פה ולדקלם אותו בפני כל לקוח ולקוח.

     

    גם כעת, חצי שנה אחרי שהגעתי ליפן, אני עדיין לא יודעת מה בדיוק הקופאית מלהגת לה שם. יש להניח שהיא מסבירה על המבצעים, מונה במדויק את סכום הכסף ומודה לי על הרכישה, אבל באותה המידה ייתכן שהיא ממליצה לי לעבור לסופרמרקט אחר, מסננת משהו על האמ-אמא שלי, או מזהירה אותי שהפטריות שקניתי במבצע הן רעילות אם לא מטגנים אותן לפני האכילה. בעצם, את הדבר האחרון לא יכול להיות שהיא אומרת, כי בסופרמרקט שלי הרי לא מוכרים שום דבר רעיל. סביר להניח.

     

    • לכל הכתבות של "יפן זה כאן"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המממ... אצות גרוסות או אצות מומלחות?
    צילום: איריס ז'ורלט
    מומלצים