שתף קטע נבחר

סוף שבוע פגוע

"סוף שבוע בתל-אביב" מצטרף לזרם שמציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באור רומנטי. עם תיאורים סטריאוטיפיים וסנטימנטליות דביקה, נותרים השחקנים כנקודת האור היחידה


 

פעם, בשנות ה-80 המתרחקות, נדמה היה הקולנוע הישראלי כרצף של גילויי דעת פוליטיים. דמות הפלסטיני, שקטפה באותו עשור את זכות הייצוג העצמי, הפכה בעבור יוצרי סרטים מן השמאל אמצעי כדי להביע את ייסוריו ורדיפתו של הצבר הליברלי המאמין בדו קיום ואחווה בין העמים.

 

"חמסין" (1982) של דניאל וקסמן היה סרט שכזה. בסופו אמנם רוצח הגיבור הישראלי, חוואי גלילי הנלחם כנגד הפקעת אדמותיהם של ערביי הסביבה, את הפועל הפלסטיני שלו. אך הסרט יותר מאשר רומז שהסיבה האמיתית לכך קשורה בתשוקה הארוטית שאוצר בתוכו בעל הבית היהודי כלפי הערבי הכפוף לו.

 

על אי מימושה של האופציה הרומנטית בין שני העמים, אלגוריה לפיוס ודו קיום, הצהירו גם "גשר צר מאוד" (1985) של ניסים דיין, שעניינו סיפור אהבה הנרקם בין עורך דין ישראלי בשטחים ואלמנה פלסטינית, ו"אש צולבת" (1989) של גדעון גנני, טרגדיה נוסח רומיאו ויוליה שגיבוריה הם יהודיה וערבי מיפו, המתרחשת ערב הקמת המדינה.

 

המבוי הסתום והסיום האלים אליו הובילו סיפורים רומנטיים אלו ביטאו את האמביוולנטיות של יוצרי הסרטים סביב פתרונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואת התפיסה הקורבנית המסורתית בשיח היהודי-ציוני, שהפכה את גיבוריהם הצברים של הסרטים הללו לקורבנות האמיתיים של ההיסטוריה ושל הנסיבות הפוליטיות.

 

הגל החדש-ישן

ולא באה ההקדמה הזו אלא כדי להצביע על שובו של הגל הרומנטי, הישראלי-פלסטיני. לפני מספר חודשים כשל על המסכים כאן "זרים", סרט "הדוגמה הישראלי" של ארז תדמור וגיא נתיב, שגולל מפגש אקראי בין ישראלי ופלסטינית בברלין המתגלגל לסיפור אהבה קצר מועד; "מחילות" של אודי אלוני (שבו נרקם רומן בין צעיר יהודי אכול רגשי אשמה לפלסטינית המתגוררת בניו יורק) תרם אף הוא את שלו; ובסוף השבוע האחרון עלה "סוף שבוע בתל-אביב", סרטו של דרור זהבי, לפי תסריט שכתבו עידו ויונתן דרור, שאף הוא משקיף על הסכסוך במבט מצועף.


"סוף שבוע בתל-אביב". סנטימנטליות דביקה (צילומים: ורד אדיר)

 

הפעם מדובר בצעיר פלסטיני (שרדי ג'ברין) המגיע לתל-אביב כדי לבצע פיגוע התאבדות. אלא שהמטען שעל גופו מתקלקל, והמחבל נאלץ לבלות את סוף השבוע בעיר הגדולה, בקרב כמה מדיירי שוק הכרמל המגלים כלפיו מידה מפתיעה של הכנסת אורחים. במהלך אותו סוף שבוע הוא אף פוגש בעובדת פיצוציה (הילי ילון), צעירה חרדית שהתפקרה, המאוימת על ידי בני קהילתה לשעבר. בין שתי הנשמות הבודדות והאבודות הללו (הפלסטיני, מסתבר, היה כדורגלן מבטיח שוויתר על חלומו) נרקם קשר שבנסיבות אחרות היה יכול להפוך לרומנטי. אך מה לעשות שיום א' בפתח, ופיגוע ההתאבדות הולך ומתקרב.

 

קשה שלא להתכווץ בכיסא נוכח הסנטימנטליות הדביקה האופפת את הסרט, ששיאה כמדומה הוא במסמר (שאמור היה לשמש חלק ממנגנון הפגיעה וההרג), שגומר כטבעת על אצבעה של עלמה נמה. אין שום דבר רומנטי במוות, והבחירה בסיפור אהבה לא ממומש שנופל קורבן לקנאות וחוסר הסובלנות בשני הצדדים, כמוה כהטחת פטיש במשקל ששה קילו על ראשי הצופים. מבחינה זו, "סוף שבוע בתל-אביב" כמוהו כ"הבועה" של איתן פוקס וגל אוחובסקי, שרידד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי פנטזיה הומוסקסואלית-רומנטית נצלנית ומקוממת, וייזכר כחלוץ סרטי הגל המחודש הנ"ל.

 

קשה אף להתלהב מהתיאור הסטראוטיפי של החברה החרדית בסרט, זו שנציגיה מאיימים על ההיא בפיצוציה, כאלימה וחשוכה. הצגתו, אגב כך, של הפלסטיני יפה התואר כאביר על סוס לבן שנחלץ להצלתה של הצעירה היהודייה, מחדדת את תפיסתו כנוכחות שהיא יותר בגדר פנטזיה קולוניאלית – גם מפיל, גם מציל – מאשר דמות ממשית. וזה עוד בלי להזכיר איזו תקרה הדולפת בסמליות (למרות שגשם לא יורד והגג יבש לגמרי), בביתם של זוג הורים שכולים (שלמה וישינסקי ורוזינה קמבוס), שהפלסטיני מתנדב כמובן לתקן. במילים אחרות, למשך 48 שעות הופך הערבי לחיית המחמד של הסביבה היהודית, שחושפת את צדדיה הגזעניים והנדיבים כאחד, ומאפשרת לה לחוות באמצעותה תיקון וגאולה.

 

שחקני מפתח

אז מדוע בכל זאת כדאי לצפות ב"סוף שבוע בתל-אביב"? קודם כל, בזכות עבודת השחקנים, ובראשם שרדי ג'ברין (שנצפה בעבר בסרטים "אזור חופשי" ו"הבועה", ובקרוב ייראה לצדם של לאונרדו דיקפריו וראסל קרואו ב-“Body of Lies”, החדש של רידלי סקוט על מרדף שעורך ה-CIA אחר תואם בן לאדן) והילי ילון (סדרת הנוער "השמינייה"). ישנה מידה לא מבוטלת של חן בהופעתם, והחיבור ביניהם משכנע יותר מאשר נימת התוכחה של מורה מחמיר בשיעור אזרחות בה משמיע הסרט הזה את טיעוניו.


וישינסקי. הקירבה הביוגרפית מעצימה את הופעתו

 

הסרט יוצא נשכר אף מהופעתו של שלמה וישינסקי בתפקיד אב שכול האוסף את הצעיר הפלסטיני אל ביתו, ורואה בו, ולו לפרק זמן קצר, תחליף לבנו המת. וישינסקי הוא שחקן ותיק וטוב בזכות עצמו, אך הקירבה הביוגרפית בין הטרגדיה הפרטית שפקדה אותו לדמות שהוא מגלם כאן, טוענת את הופעתו בעוצמה נוספת.

שחקן ותיק נוסף, חיים בנאי ז"ל, רושם בסרט זה את תפקידו הקולנועי האחרון, ונוכחותו מוסיפה לו מידה ברוכה של עממיות.

 

מעניין יהיה לעקוב אחר גלגוליהם של סרטי הסכסוך בגרסתם המתחדשת. בשני העשורים שחלפו מאז נדם כמעט לחלוטין קולו של הקולנוע הפוליטי הפכה המציאות המקומית למורכבת ומסובכת בהרבה (בעיקר בעבור יוצרי סרטים ישראליים המתיימרים לדבר בשמו של "האחר" הפלסטיני). "סוף שבוע בתל-אביב", על אף פגמיו הניכרים, הוא נדבך לא בלתי חשוב בדיון המתעורר הזה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"סוף שבוע בתל-אביב". משמעותי למרות הפגמים
צילום: ורד אדיר
לאתר ההטבות
מומלצים