הולך למות

'הולך למות' - ביטויים של שליטה על המוות

כאילו שההמשך הטבעי לפרשת 'ניצבים' הוא 'וילך' - עמידה הרת גורל שאחריה בחירה ללכת. הפליאה על סמיכות הפרשות ועל הבחירה במילה הפותחת 'וילך', מתגברת כשאנו נזכרים שפרשת 'וילך' מספרת את סיפור ההליכה של משה אל מותו. אני חושבת על הביטוי 'הולך למות' (בראשית כה, לב וכמובן תיאור המוות מרטיט הלב של קהלת: 'כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ') וכמה שהוא פרדוכסלי ואולי אכזרי.

אנשים נוטים למות, אנשים שוכבים לפני מותם, הליכה היא תנועת החיים, תנועתם של החזקים. רוב האנשים משרכים דרכם אל המוות, רוב האנשים מתים תוך חולשה, אני כמעט לא מכירה אנשים ש'הלכו למות'. למה אנחנו אומרים 'הולך למות'? האם אנחנו מבקשים לתת תחושה של בחירה ושליטה לחווית איבוד השליטה האולטימטיבית?

אני חושבת גם על 'מצא את מותו' נדמה לי שביטוי זה נאמר בדרך כלל ביחס למוות לא טבעי ולמוות של אנשים צעירים. ואני שבה לרצון שלנו 'לנקות' את המוות מהתפוררות הגוף ומהאימה. האחד 'הלך למות', השני 'מצא את מותו'. שליטה והשלמה - האם כך אנחנו מבקשים לדמיין את המפגש עם המוות?

איזהו חזק? המכיר את חולשותיו

כזכור לנו מפתיחת ספר דברים, משה לא רצה למות, בוודאי לא כך ועכשיו. ההליכה של משה בפרשה שלנו מרתקת. מישהו מתעקש לפתוח את הפרשה ב'וילך' הנדיר ולא למשל ב'ויאמר' או ב'וידבר' המוכרים יותר. דבריו הנוגעים ללב של משה אודות גילו, מעצימים את ה'וילך' הפותח של הפרשה (לא, א-ב):

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

מייד לאחר התיאור האובייקטיבי 'וילך', פורש משה לפני העם את חווית חייו: 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא'. אם כן, ה'וילך' הפותח את הפרשה מבליט את החולשה שחווה משה ואת הכאב שאנו חווים למקרא דבריו: אין יותר 'וילך', לא יהיה יותר 'וילך': 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא'. ברגע הזה משה החזק, המנהיג הדואג והנוזף נוגע לי עמוק בלב. הוא מבין, הוא מקבל והוא מעיד על עצמו ברבים: 'לא אוכל עוד'.

מייד אחר-כך חוזר משה למשא ומתן הקבוע שלו עם אלהים 'וה' אמר אלי לא תעבור'. אני לא יכול? אני מנוע? המוות שלי הוא טבע או עונש? משה נאבק ומתלבט ומקבל וחוזר חלילה, כנראה כמו השיחה שרובנו מנהלים וננהל עם המוות.

חז"ל מעצימים את הטרגדיה

את המודעות של משה למותו מעצימים חז"ל. בדרשה החוזרת על עצמה כמה פעמים בספרות התלמוד הם מזכירים שבסיומה של התורה יאמר שגופו של משה נשאר צעיר ומלא חיים עד למוות ואם כך מהי החולשה המתוארת בפרשה שלנו (סוטה יג, ב)

''לא אוכל עוד לצאת ולבא' - מאי לצאת ולבא? אם נאמר לצאת ולבא ממש, והכתיב: (דברים לד) 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו... לא נס ליחה'... אמר רבי יונתן: לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד, שנסתתמו ממנו שערי חכמה'.

אז משה של הפרשה שלנו לא מתאר חולשה גופנית אלא חולשה מנטלית 'נסתתמו ממני שערי חכמה' הוא אומר ומעביר את השרביט הלמדני ליהושע. ואני חושבת שזה כנראה כוחם וכאבם של 'ההולכים למות'. הם רואים את הדרך, הם מרגישים שזה קורה, הם מודים בכך ואפילו לוקחים אחריות. פתאום זה נראה ברור וקשה שאחד האתגרים בהתמודדות עם המוות הוא בפערים הנפערים בין הראש והגוף, עבודת הצוות שלהם לא תמיד מרשימה. הראש של משה עוד עבד מספיק טוב בשביל לזהות את קריסתו, הגוף המשיך לתפקד נהדר.

ההולך הנצחי

מנהיגים נערצים מתחלפים וזה שיעור גדול בהתמודדות עם המוות - עם הנצחי ועם המשתנה בחיים. הפרשה שלנו מבקשת לעמת בין ה'וילך' של משה לבין ההולך הנצחי – אלהים (לא, ו;ח)

חִזְקוּ וְאִמְצוּ ... כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ...

וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ ...

פעמיים מזכירה לנו הפרשה שיש רק הולך אמיתי אחד בעולם 'ההולך', כל האחרים – הולכים לזמן קצוב. ואם לא די לנו בתנועות המוות שהיו עד כה, מוסיפה הפרשה לתבוע מאתנו התבוננות פקוחת עיניים וחריפה (לא, טז):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

הנה גם המנהיג הגדול, המנהיג של פרשת 'וילך' נדרש לראות את חוסר התנועה והמעש במוות שלו: 'שוכב עם אבותיך', בדיוק כמו אבותיך גם אתה תשכב – האיש כל חייו נטועים במעשה, בהובלה ובהליכה במדבר, מתבשר שהוא לא 'הולך אל מותו' אלא 'שוכב עם אבותיו', ומה המילה הבאה לאחר התיאור הזה, המילה שתעצים את הכאב והאבל על המוות הבלתי נמנע? כמובן 'וקם' – לא כולם מתים יחד, קושי נוסף בהתמודדות עם המוות הוא שאנו נמות אבל העולם כמנהגו ינהג 'וקם'. העם יקום, וכשהעם יקום הוא גם יעשה את המעשה הבלתי נמנע שעושים החיים למתים, הוא ימשיך בדרכו, ובעצם הבחירה להמשיך בחיים יש כבר תחושה של בגידה, שהרי החיים ידרשו את שלהם ויזמינו את שלהם - שינוי והליכה קדימה. החיים תמיד יראו אחרת, החיים תמיד יתחדשו. כשאנחנו מבטיחים למתים לשמור את המורשתם, אנחנו יודעים גם את הצד השני של ההבטחה – הרבה מאד דברים ישתנו, נגזר על המת 'שישתכח מן הלב'.

'וזנה אחר אלהים אחרים' - המציאות של העם הייתה כמובן הרבה יותר מורכבת אבל אולי זו החוויה של מי ששוכב ורואה בדמיונו את בגידת החיים, את ה'קמים'.

חברי לבית המדרש של הטוקבקים – לאן יש לכם ללכת?

'דודי פ"ת', 'מישהו', 'גור גורנישט' ושאר החבורה – מי דיבר על ללכת, מי מוכן שתלכו, ולמה הכל נצבע בשחור-לבן? כן, לא מצא חן בעיני מה חלק ממה שהתרחש בזמן האחרון בבית המדרש שלנו, אז מה? ממתי אתם מקשיבים לי? וחוץ מזה – אני בקשתי ממישהו שילך? אני הרי אוהבת אתכם ואת התורה שלכם ואני לא אוהבת ללמוד תורה לבד (אני מאמינה שגם אתם לא) תקשיבו 'למים שקטים' היא כבר למדה הרבה מאד מצבעי הקשת, מה פתאום ללכת? ובעיקר, בשבוע האחרון שאלה כאן 'לימור, השרון' את השאלה הכי חשובה: 'איך לומדים לשחות בים התורה?' אז מה אתם אומרים... תענו לה...

וגם וכתמיד עד שמחת תורה – אני רוצה לקבל מכל אחת ואחד מכם את האמרה החז"לית הנבחרת שלו (וכמה מילות הסבר) אלי, למייל wg@netvision.net.il

רוחמה