המלצה לחשבון נפש

יום כיפור עבורי הוא יום פרטי ואישי. רבים מייחסים ליום זה קדושה רבה, מעין יום בו הם מרגישים קרוב יותר לבורא עולם, ומשתמע מכך שהם "משקיעים" יותר ביחסים עמו.

תמיד אני נזכר בשאלה הכל כך ישראלית, "אתה צם"? האם זה מה שמשנה? האם לא יותר חשוב מה אדם מוציא מהפה מאשר מה שהוא מכניס אליו? כך קצת מחזירים אותי לשכונת נערותי בדרום תל אביב. היו בשכונה חבר'ה שכל השנה שדדו, גנבו, היכו, קיללו, הרסו, שברו. כאשר הגיע יום כיפור הם לבשו בגדים לבנים, התעטפו בטלית, חבשו כיפה לבנה שעליה התנוסס המשפט "ילד טוב ירושלים" רקום בזהב. אני בטוח שלכל אחד מאיתנו יש כאלו בשכונה שלו.

שלא ישתמע חלילה כי יש בדבריי מעין התרסה על יום כיפור. נהפוכו. זו תזכורת לכך שיום זה הוא היום "הרשמי" לביצוע חשבון נפש. לא רק בהקשר של מערכת היחסים ביני לבין חבריי ולבין בורא עולם, אלא גם בחינת מערכת היחסים ביני לבין הסביבה, ביני לבין הקהילה, ביני לבין החברה כולה. אדם צריך לשאול עצמו מהו החלק היחסי אותו תרם על מנת שיהיה לנו מקום יותר טוב לחיות בו? נשמע אוטופי, אבל זה העיקר.

המלצתי: טרם יענה אדם על השאלות הללו, ייקח מראה, יביט בה וישאל עצמו: מה טיב היחסים בין ה"אני" לבין ה"עצמי" שלי? יש הבדל? לדעתי הלא מלומדת - כן. ה"אני" זה מה שאני רוצה שאחרים יחשבו עליי, ו"עצמי" זה מה שאני באמת. 

עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית בחרתי להיות מורה בבית ספר תיכון. בחרתי לעזוב את עיסוקיי בחברת נדל"ן (לא.. לא צפיתי את המשבר), בחרתי לעזוב את שהיה נראה כעתיד בפוליטיקה.

אנא מכם, אל תקראו לזה שליחות. זה מעליב ומרגיז. לא מפאת הענווה, אלא כיוון שכאשר קוראים להוראה "שליחות" משתמע כי היא נתונה אך ורק ליחידי סגולה שנחה עליהם השכינה, ולא לכאלה המאמינים כי ביכולתם להיות אדם משמעותי עבור בני נוער. הרי תשובה כמו: "אני לא הולכ/ת להוראה כי אי אפשר לחיות מזה.." יותר מקובלת ונכונה. אם לא נתאר את העיסוק בהוראה בסופרלטיבים, זה ייחייב את מקבלי ההחלטות לשפר את מעמד העוסקים בהוראה. אנחנו לא משלמים בסופר בסופרלטיבים. אגב, אני מודה שאם יש משהו טוב ממלחמת לבנון השנייה זו קצבת הנכות שאני מקבל, שמאפשרת לי לעסוק בהוראה.

בחרתי לעשות שינוי מפני שהבנתי שעד היום נכנעתי לתכתיבים חברתיים. הלכתי ללמוד מנהל עסקים כי זה מה שמקובל. הלכתי לעסוק בתחום המסחר ולאחר מכן בנדל"ן כי זה "חם" היום ומזה עושים כסף, לא חשוב שהייתי גרוע בזה. שכחתי שמה שאהבתי, מה שמילא אותי זאת העבודה עם אנשים, ובשביל אנשים – להיות משמעותי. בחינוך יש את זה – כמובן במידה שאתה בוחר להיות כזה.

כבר נאמר כי ניתן להשפיע בשתי דרכים: חינוך ופוליטיקה. אז למה לא פוליטיקה? את הפוליטיקה עזבתי משתי סיבות: מפלגת "תפנית" בראשותו של עוזי דיין, שבה הייתי חבר פעיל, הצטרפה לליכוד. בקונקטורה הפוליטית שנוצרה הרגשתי כי המשקל הסגולי שלי הוא נמוך, כך שסתם אצוף למעלה ללא יכולת להשפיע כמו שאני מאמין שצריך.

סיבה מהותית יותר היא העובדה שכאשר הייתי שותף משמעותי במאבק על הסקת המסקנות מדו"ח וינוגרד שנראה לי כמאבק ערכי, מוסרי וחשוב מאין כמותו, לא הצלחתי לסחוף אתכם. לא הצלחתי לגרום לשינוי. שליח ציבור זקוק לציבור, אחרת הוא סתם שליח מטעם עצמו.

אני מזמין כל אחד מאיתנו לעשות תחילה יום כיפור עם עצמו, ולפני שהוא "קופץ" לבורא עולם, יעבור אצל חבריו, קהילתו ומדינתו.

גמר חתימה טובה.

תומר בוהדנה, רס"ן במיל', מפקד פלוגת מילואים בצנחנים