שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רשם הפטנטים
    יותר מ-200 סיפורים קצרים נשלחו ל-ynet במסגרת תחרות אגדתא, הנערכת בשיתוף עם בני עקיבא. שלושת השופטים - אריאנה מלמד, אמונה אלון ומיכאל שיינפלד - בחרו את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו לבחור את שני המנצחים שיזכו במלגות לסדנאות כתיבה. קבלו את הסיפור הראשון

     

    השעות שעוברות מהזמן שאני מגיע הביתה עד לרגע שהוא נכנס הם השעות הכי יפות ביום. יש להם צבע כתום יפה של תפוזים וריח של נקי כמו הנֶקה-7 שאימא קונה במכולת. יש להם הרגשה של רווחים בין הפירורים, הרגשה קלה כזאתי, כמו הפודרה ששמים אצלנו בנעליים של החורף כדי שהרגליים לא יזיעו. לשעות האלה, עד שהוא מגיע, יש טעם מתוק כמו שוקולד השחר שמלקקים מהסכין-מריחה כשגומרים להכין את הסנדביץ'. אין מתוק יותר טעים משוקולד-השחר.

     

    אבא שלי ממציא פטנטים. אני לא יודע בדיוק מה זה, כי לאף אחד מהחברים שלי אין אבא שעובד בעבודה כזאת, אבל בשביל הדבר הזה צריכים חולצה לבנה של חשובים. אימא שלי מגהצת את החולצות בשביל שלאבא שלי יהיו בגדים שמתאימים להמצאת פטנטים. לכל יום יש חולצה לבנה עם פסים דקים בצבע אחר. לשבת יש חולצה לבנה בלי כלום.

     

    אימא שלי ממציאה כל מיני אוכָלים טעימים. אני לא יודע בדיוק מה צריך בשביל להמציא אותם. אני חושב שהיא מוסיפה כל מיני דברים שאימהות אחרות לא יכולות, כי יש אותם רק לה. הם מתגלשים לה מתוך הגוף דרך האצבעות ישר לתוך הסירים והתבניות, ואנחנו אוכלים.

     

    לפעמים בערב באים אנשים לאבא שלי. אני חושב שקוראים להם פָּטֶנטולוגים או משהו כזה. כשהם מגיעים אבא קורא לאימא שתבוא מהמטבח והקול שלו מתוק כמו דבש של ראשָשָנה. הוא מרגיש את הגוף שלה נכנס לסלון אפילו בלי להסתכל ואז הוא מסובב את הראש לכיוון שלה ועושה לה פרצופים כאלה של "נו כבר, חולרע, תגישי משהו לשולחן". אחר כך הוא אומר לפטנטולוג שיושב איתו "תכיר, זו אשתי האהובה, אהובה" ושניהם צוחקים מהצירוף-מקרים.

     

    אימא שלי חוזרת למטבח ומגישה על המגש-פורמייקה-החום עוגת שמרים ממולאת בקקאו ותה רותח בכוסות דקיקות מזכוכית. אחרי שהיא מניחה את המגש עם המפיות והצלוחיות והמזלגיות על השולחן, היא מיד יוצאת מהסלון. אסור להפריע לאבא ולפטנטולוג לדבר מילים מסובכות, כי כל הזזה לא נכונה של האוויר יכולה לסבך את המילים עוד יותר.

     

    אפילו שאבא לא מרשה להסתובב בסלון כשהוא יושב עם החשובים מהפטנטים, אני מעדיף שהם באים אלינו. הם מאוד עוזרים לו, גם האנשים וגם המילים המסובכות, להתנהג בצורה כזאת שלא תהיה מסוכנת כמו תה רותח בכוסות דקיקות מזכוכית.

     

    בבוקר, כשאני מתפלל שחרית, אני מוסיף כל יום בקשה שהמצאתי בעצמי לתפילת העמידה שאצלי אפשר לקרוא לה "תפילת תשע-עשרה". הנה הנוסח המדויק של הברכה שחיברתי: "ברוך אתה אדוני אלוהינו ואלוהי הפטנטים, הכל יכול ומלך ההמצאות. האל הגדול הממציא הדגול והמגלה ארצות. תזמין אלינו הביתה פטנטולוג היום, כדי שאתה יודע מה. ותחזינה עינינו בְּשֶיַגִיע הפטנטולוג לסלון ושיישאר בבקשה עד מאוחר. ברוך אתה אדוני שומע תפילה".

     

    לא תמיד אלוהים שומע אותי, אבל אני מבין אותו. בטח יש עוד מלא ילדים כאלה של פטנטולוגים או מקצועות אחרים שמבקשים שגם אליהם יבואו, ומרוב בקשות נהיה רעש גדול בשמיים ואלוהים לא יכול לשמוע את כולם. בגלל כל הבקשות יש תור ארוך שאלוהים צריך לסדר ולהחליט מי קודם. 


    אם איש חשוב של פטנטים לא בא, אני יכול להריח מהעור של אבא את האין-פגישה כבר כשהוא בכניסה. אלה שעות רעות מאוד עם צבע כהה: שחור של רצועות תפילין (אפשר להרביץ איתם כואב) מעורבב עם כחול של לילה בלי כוכבים וגם קצת חום של אדמה. לא אדמה של עציצים ששמים שם פרחים, אדמה אחרת. השעות האלה, שהוא בא ואין פגישה, מריחות כמו דם שטיגריס מלקק מהצבי שהוא הרג לפני רגע. יש לי חוברות של עולם הטבע ויש שם תמונה של הריח הזה. בשעות האלה אין רווחים בין הפירורים והם צפופות מאוד כמו פקק משעם של בקבוק "קונדיטון" שאם אתה בולע אותו אז אין אותך יותר. לשעות האלה יש טעם שורף בפה ומהאצבעות של אימא נוזלות רעידות כאלה שאני לא מבין איך.

     

    אני ומוטי וניצה ואורי וגילה האחים שלי, שניים מעליי ושניים מתחתיי, כבר רגילים לשעות האלה. יש לנו שיטה מיוחדת לזמנים האלה עם השקט המרעיש הזה. קודם כל אנחנו מדמיינים שאבא הוא חתול ואנחנו עכברים ושהחדרים שלנו הם חורים מספיק גדולים כדי שלא נצטופף, אבל מספיק קטנים כדי שהוא לא יוכל להיכנס. אחר כך אנחנו מדמיינים שמאוד נעים לנו בַּחוֹרים. אחר כך ניצה הולכת למטבח להיות עם אימא ואורי מתיישב בסלון על הספה ומשחק עם עצמו חי-צומח-דומם. ככה אבא רואה שאנחנו מחונכים לפי איך שהוא חינך אותנו וגם יודע שמישהו משגיח על אימא והוא לא יכול לעשות לה מה שהוא חושב שאפשר לעשות כשאנשים חשובים לא באים.

     

    אני לא יודע אם קודם היה לו את המקצוע של הפטנטים או שקודם הוא נהיה כזה עם ריח של טיגריס, שצועק פתאום על אימא "את אשמה!" ו"חולרע" ועוד צעקות עם צבע של אדמה אחרת, לא כמו של עציצים עם פרח. אימא לא עושה שום דבר כדי שהוא יגיד את הצעקות האלה, בלי הרווחים, אבל הוא ממציא. הוא גם פטנטולוג וגם ממציאן.

     

    יש איש אחד שקוראים לו "רשם הפטנטים" ואצלו רושמים את הפטנט החדש ואחרי זה מקבלים כסף. אני חושב שגם את הפטנטים שאבא ממציא כדי לצעוק על אימא אפשר לכתוב אצל הרשם. אולי לא כדאי, לא יודע. אי אפשר להרוויח מהם כסף ובעצם לא מרוויחים מהם כלום. החלטתי שאני יכתוב את כל מה שהוא אומר וכל מה שהוא עושה במחברת מיוחדת שאני יקרא לה "רשם הפטנטים של משפחת אייזנשטיין". אני לא בטוח למה אני רוצה לכתוב את הדברים האלה שיש להם טעם של החותך של הסכין של הלחם, איפה שהשיניים שלו, הדוקרות, אבל אני חושב שפעם אני יצטרך את זה.

     

    אפילו שניצה בת ואבא בן, ואפילו שניצה היא כמו כבשה ואבא הוא כמו טיגריס שטורף והדם של הצבי מטפטף לו מהשפתיים, בכל זאת אני חושב שזה קצת עוזר שהיא ליד אימא בימים האלה של בלי-פגישות. מוטי, גילה ואני נשארים בחדרים שלנו ומדמיינים תפוזים, פודרה של נעליים, נקה-7 לבן, ושוקולד השחר עד שאימא קוראת לנו לארוחת ערב. אחרי הארוחה נשאר לנו רק לרחוץ את הפרווה של העכברים מהלכלוך של היום וללכת לישון.

     

    חיברתי עוד תפילה שאני אומר לפני השינה יחד עם "קריאת שמע". הנה הנוסח המדויק של מה שאני אומר ממש לפני שאני נרדם: "שמע ישראל, וגם אותי אתה חייב לשמוע, אדוני אלוהינו ואלוהי הפטנטים, אדוני אחד. יהי רצון מלפניך שאבא ילך לישון ובבוקר לא יקום, לא בגלל שהוא לא ישמע את השעון המעורר, אלא בגלל שאתה יודע כבר מה. ואם בכל זאת אתה מקים אותו בבוקר בזמן, תעשה שתהיה לו פגישה. כי אל מלך שומע תפילות ותחנונים אתה, וגם ממציא פטנטים מצוינים איך לעשות שהכל יהיה בסדר. ברוך אתה אדוני שלילה טוב".

     

    לפעמים אנחנו מתחלפים. מוטי מחליף את ניצה, ואני או גילה מחליפים את אורי. מישהו חייב להיות בסלון ולעשות את עצמו עסוק, אני לא בטוח למה, ומישהו חייב להיות עם אימא.


    פעם אחת אבא לקח כפית ענקית שמוציאים איתה מרק מהסיר ושמים בצלחת, והרביץ לאימא על הראש. הוא צעק שהיא אשמה וגם חולֶרע וגם מטומטמת שבא לו להרוג אותה ונתן לה זבנג. לפעם הזאת היה צבע לא טוב של בורדו שנזל לה מהראש.

     

    אני חושב שהחולצה הלבנה עם הפסים הירוקים הייתה אשמה. היא לא נראתה כמו שצריך והפס של הגיהוץ באמצע השרוול לא היה מספיק חד. אימא אמרה שאין בעיה ושהיא תתקן את זה מיד (אפילו שהיא שונאת לגהץ, שמעתי אותה פעם מדברת על זה לעצמה), אבל אבא לא הסכים ואמר שהיא מטומטמת ושאיך היא לא יכולה לעשות משהו כמו שצריך במכה ראשונה. מה קשור מכה?! אחר כך היא ניסתה להגיש לו אוכלים טובים שיוצאים לה מתוך האצבעות ישר לתוך הסירים, אבל אבא שאג, כמו טיגריס, ככה: "שתי ידיים שמאליות!".

     

    אחרי שהוא נרגע הוא הלך, לא יודע לאן, ואנחנו ניסינו לראות מה עושים עם המיץ החם הזה שהדביק לה את השערות. היא לא בכתה רק האצבעות שלה הגליצ'ו החוצה רעידות כאלה משונות שאני לא יודע איך. ניצה עזרה לה להיכנס למקלחת וחיכתה איתה עד שהיא תגמור להתרחץ. כשהיא יצאה היא חייכה ואמרה שהכל בסדר ושלא נדאג וששום דבר לא קרה. תמיד כשקורה משהו שבכלל לא בסדר וגם מבהיל מבהיל, היא אומרת שהכל בסדר ושלא נדאג וששום דבר לא קרה.

     

    פעם, לפני כמה זמן, אולי חודשיים או חצי שנה, לא יודע, אבא היה בצבא. קוראים לזה מילואים וזה באמת מילא אותי שמחה גדולה שאני יכול להגיד את הנוסח המקוצר של קריאת שמע כמו שהוא כתוב בסידור ושתפילת העמידה שלי היא כמו של כולם, או כמו שקוראים לה "שמונה עשרה".

     

    בימים שהוא לא היה, היה לבית צבע צהוב של סביונים ושמש. אפילו בלילה, כשבחוץ לא ראו כלום בלי פנסים, הלב שלי היה כמו חנוכייה שמניחים על החלון לפרסום הנס. שמעתי קולות של ים, לא זה של החוף-הנפרד, אלא של בני ישראל עוברים ביבשה ובורחים מהמצרים.

     

    אני מאוד אוהב שאבא בצבא. פעם, לפני הרבה הרבה זמן, כשהייתי בכיתה א', עכשיו אני ב-ב', הייתה מלחמה. קראו לה "שלום הגליל" ואני לא הבנתי: אם היא מלחמה איך קוראים לה שְלום, אבל זה לא משנה. אבא, שתמיד אומר על הערבושים שהם חיות טרף, הלך למלחמה ואני סמכתי עליו שהוא יסתדר עם הערבושים, כי הוא טיגריס והם מהמשפחה שלו. היינו בבית רק אימא ואנחנו. אני הסתכלתי כל יום בעיתונים וראיתי שמציינים לשבח הרבה חיילים וכותבים את השם שלהם באותיות גדולות ושחורות כמו שהמורה שולמית כותבת את השמות של תורני הכיתה. לימים האלה של המלחמה היה ריח של פרדס שלם, לא כשהתפוזים על העצים, אלא כשהפרחים הלבנים נוצצים על הענפים. לימים האלה שאבא היה במלחמה היה ריח טוב של סלון שמסיידים בלבן לפני פסח.

     

    הנה הנוסח המדויק של התפילה שחיברתי כשאבא היה במלחמה: "אלוהינו ואלוהי אבותינו, אדונָי ואדונֵי המלחמות והחיילים והרובים והתותחים והטנקים. ולמרביצים אל תהי תקווה וכל הזדים כרגע יאבדו (הכוונה שילכו לאיבוד ולא יחזרו מהמלחמה כי הם לא ידעו את הדרך הביתה). ותעשה שהמלחמה תימשך לתמיד ושלאבא יהיו המון ערבושים וחיות טרף להתעסק איתם כדי שלא יהיה לו זמן לחזור הביתה כי אתה יודע למה. ואם תרצה תציין אותו לשבח במודעה כזאת עם אותיות שחורות גדולות, העיקר שהוא יישאר במלחמה. ברוך אתה משאיר טיגריסים בג'ונגל".

     

    אני חושב שאפשר לקרוא למה שאבא עושה לאימא, כשהיא מעצבנת אותו עם הפסים של הגיהוץ, "מלחמת שלום הבית". גם לזמן שהיא לא מעצבנת אותו אבל הוא ממציא פטנטים איך להתעצבן בכל זאת, אפשר לקרוא ככה. אני לא מצליח להבין מה מעצבן בפסים של גיהוצים ומה יכול להרגיז כל כך כשהאורז שבצלחת נוגע בקציצות.


    היה שבוע אחד שהחלטתי לרשום במחברת המיוחדת שלי שקוראים לה "רשם הפטנטים של משפחת אייזנשטיין" כמה פעמים ביום אבא מעליב את אימא ומה בדיוק הוא אומר לה. יום אחד ספרתי כמה פעמים אבא אמר לאימא מטומטמת והגעתי למספר תשע. יום אחרי זה הוא אמר לה רק חמש פעמים את המילה הזאת, אבל באותו יום הוא אמר לה ארבע פעמים שהיא אשמה. היא הייתה אשמה שהיא שכחה התקשר למישהו להגיד לו משהו שאבא ציווה עליה. היא הייתה אשמה שהוא איחר לבית הכנסת לתפילת מעריב. היא הייתה אשמה מאוד, אני יודע לפי הצעקות, שהיה חסר חלק בעיתון והיא לא שמה לב וקנתה עיתון נכה כמוה, והיא הייתה אשמה הכי שלא היו לו מים חמים להתקלח אפילו שהיא הדליקה את הבוילר ואפילו שהוא היה ראשון בתור.

     

    באותו שבוע אספתי הרבה מאוד הגדות ואמירות, קללות והעלבות ורשמתי את כולם בצורה מסודרת לפי הימים עם תאריכים. הריח של השבוע הזה היה מסריח כמו החתול המת שמצאנו בגינה לפני כמה זמן. לחתול מת קוראים נבלה. זה היה שבוע

    צפוף כמו עשן של שריפה והיה לי קשה לנשום בו, אבל ידעתי שאני עושה משהו חשוב וסודי.

     

    המחברת הזאת של רשם הפטנטים שלנו כמעט מלאה. אני לא מראה אותה לאף אחד כי נראה לי שאסור. כשהילדים שלי יבקשו ממני לספר להם על מכשפות ומפלצות ושדים אני אקרא להם מתוך המחברת את הסיפורים והם לא יאמינו. הם יגידו ששטויות מפחידות כאלה יש רק באגדות.

     

    אנחנו לא מדברים בבית על טיגריסים או על חיות אחרות כמו עכברים וחתולים, אבל אנחנו, אחים שלי ואני, מתכננים לעשות משהו אם יקרה עוד פעם משהו כזה כמו שקרה לאבא עם הכפית הענקית של המרק. אנחנו ניקח את השקית של התפילין, נוציא משם את הבתים, נפתח את הרצועות עד שיהיו ארוכות כמו שוט ונרביץ לו חזק חזק מכל הכיוונים. הפטנט שלנו יהיה שארבעה ילדים יחזיקו אותו, שניים בידיים ושניים ברגליים ואחד ירביץ. אחר כך נקשור אותו עם הרצועות התפיליות ונברח עם אימא לאבא אחר שאין לו ריח של דם על הידיים והוא לא ממציא שום דבר. אבא כבש בלי שום פטנט.

     

    סיפורי אגדתא:

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים