שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    עשרת ילדי האומנה של גלילה רון פדר
    אחרי עבר קשה של התעללות, הזנחה ומצוקה נוראית - הגיעו לביתה של גלילה רון פדר עשרה ילדי אומנה. לכל אחד מהם היא נתנה עולם שלם של סיכוי ועתיד טוב יותר

    "הוא הגיע אלי בגיל שמונה", מספרת גלילה רון-פדר על אחד מעשרת ילדי האומנה ששהו בביתה לפני כ-30 שנה. "היו לו ציפורניים ארוכות והוא לא הסכים בשום פנים ואופן שיגזרו אותן. לאחר מספר חודשים, הוא בא אלי ביוזמתו ואמר: 'עכשיו את יכולה לגזור'. שאלתי 'למה?' והוא ענה 'פה לא צריך לשרוט'".

     

    זהו סיפור אחד מיני רבים שמספרת סופרת הילדים גלילה רון פדר, על התקופה בה שימשו היא ובעלה משפחה אומנת ל-10 ילדים. גלילה הייתה בת 24 בלבד ונחשפה לילדים במצוקה במסגרת עבודתה כסטודנטית באגודה לקידום החינוך, שם העבירה בחינות פסיכוטכניות לילדים המועמדים לפנימיות. לדבריה, בהשפעת תפיסות רומנטיות שגיבשה מקריאת ספרים בילדותה על ילדים חסרי בית והמחשבה של בחורה צעירה שיכולה להשפיע ולשנות דברים ומהר, פנתה לרשויות שנענו במהירות.

     

    עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

     

    התוצאה הייתה שבמשך שבע שנים שהו בביתם 10 ילדי אומנה בגילאי 6-11. פרופיל הילדים היה מגוון. כולם היו ילדים מוכים שהגיעו ממקום של מצוקה קשה. חלקם הרטיבו בגיל מאוחר, לא הסתדרו עם מסגרות והיו במצב של פיגור סביבתי.

     

    "אחד מהם", מספרת גלילה. "הגיע אלינו בגיל 11 ממשפחה קשה, לאחר שנשאר שלוש פעמים באותה כיתה. אביו נפטר ולא ברור במה עסקה אימו. הוא בקושי הלך לבית הספר ובתחילה רוב הזמן היה עסוק במניפולציות של איך להיעלם מבית הספר. הוא היה גבוה וגדול - הרי היה גדול מבני כיתתו ב-3 שנים. בסוף כיתה ח' החליט לסיים את לימודיו.

     


     

    "זוכרת שהיית מקריאה לנו סיפורים?"

    "הוא בא אלינו ואמר 'זה לא בשבילי. אני רוצה לחזור הביתה ולעזור לאמא'. הבנו לליבו והוא הלך לדרכו. לי ולבעלי הייתה תחושה חזקה של החמצה, שלא הצלחנו לעזור לו לקדם את עצמו. שמרנו איתו על קשר במהלך השנים. בסוף שירותו הצבאי הוא אמר לי: 'רק תדעי שבכלל לא הייתי מתגייס, אבל ידעתי שאם לא אתגייס לא אוכל להסתכל לכם בעיניים'. לאחר מכן, הוא הקים משפחה משלו ונולדו לו ילדים.

     

    "נסענו לבקר אותו בעיירת פיתוח דרומית, בשכונה של בלוקים ארוכים ועוד בלוקים, שם התגורר עם משפחתו. לא הצלחנו למצוא את הכתובת וכששאלנו מישהו איפה הוא גר הוא אמר לנו: 'תלכו, תלכו עד שתראו חלון עם מדף של ספרים - שם הוא גר'. זה היה סימן ההיכר שלו. זה מאוד ריגש אותי. כשהגענו אליו הוא אמר 'זוכרת שהיית מקריאה לנו סיפורים לפני השינה? עכשיו הילדים שלי קוראים גם'. למדתי מזה שלפעמים צריך לחכות כמה שנים טובות בשביל לראות איך מעגלים נסגרים. היום הוא מביא לי תעודות של הילדים שלו ומתגאה בציונים. זה הילד שנשאר שלוש פעמים כיתה וסיים את בית הספר בכיתה ח'".

     

    "ילד אחר, בן 8, הגיע עם תעודה בה אובחן מפגר וקיבל הפניה לבית ספר מיוחד. חששתי שלא אסתדר עם הלוגיסטיקה של ההסעות וביקשתי להכניס אותו על תקן של אורח לא רשמי לבית ספר רגיל. המנהלת ששמעה על הרקע שלו - הורים גרושים, אבא בבית סוהר ואמא לא מתפקדת, כאשר הוא גדל אצל איזו סבתא ללא שיניים ולכן לא דיבר היטב, ריחמה עליו והסכימה. נכנסתי לאמביציה בלתי רגילה. כל יום ישבתי איתו ולימדתי אותו קרוא וכתוב. לאחר 3-4 חודשים, המנהלת באה אלי ואמרה: 'את יכולה לרשום אותו כתלמיד רגיל'. כך הוא נכנס לכיתה ב'". רק לאחר מכן למדה גלילה על המושג פיגור סביבתי.

     

    הסתכלה עליו ואמרה: "זה ציון"

    גלילה רון פדר כתבה כ-300 ספרים לילדים ונוער. ספרה "אל עצמי" מספר על ציון כהן, ילד מצוקה מבית שאן שמגיע למשפחת שרוני - משפחה חיפאית יקית ששימשה לו כמשפחה אומנת. הספר הפך במהרה לסדרה של 10 ספרים המתארים את גלגוליו של ציון.

     

    כשציון כהן או בשמו האמיתי - מיכה ביטון, שהיה בין האחרונים בילדי האומנה ששהו בביתה, הגיע, 'אל עצמי' כבר היה כתוב וספר ההמשך היה באמצע כתיבתו. גלילה הסתכלה עליו ואמרה בליבה "זה ציון", היות ומראהו תאם בדיוק את ציון שדמיינה.

     

    אין ספק שגידול עשרה ילדי אומנה וטיפול בהם מזמנים אינסוף התמודדויות בתוך הבית ומחוצה לו. גם סדרת הטלוויזיה "משפחה וחצי", שאת תסריטיה כתבה גלילה רון פדר, מתארת חיי משפחה עם שני ילדים ביולוגיים שלוקחת שני ילדי אומנה בני 16 ו-17. הסדרה שודרה בעבר ובתחילת פברואר עומדת לעלות עם פרקים חדשים בטלוויזיה החינוכית.

     

    גלילה מספרת על ילד אחר, בן 6, שהגיע עם הפרעות התנהגות מאוד קשות והיה בגן מיוחד. "כאשר נשלח לאבחון, אמרה לו המאבחנת לצייר עיגול והוא לא זז. היא אמרה לו לצייר משולש והוא לא זז. כל דבר שהיא ביקשה ממנו הוא לא עשה. ואז היא אמרה לי: או.קי. הילד מפגר.

     

    "כשיצאתי איתו החוצה, שאלתי אותו: ' למה לא ציירת? אתה יודע לעשות משולש וקו ועיגול'. הוא הסתכל עלי במין מבט כזה מוזר ואמר 'למה שאני אעשה מה שהיא אומרת? היא לא מכירה אותי בכלל'. אני למדתי מזה המון", אומרת גלילה. "המוטיבציה של הילד נובעת מכך שיש מי שמעריך ומי שגאה בהישגים שלו. אם הילד מגיע מסביבה של הזנחה קיצונית והוא רגיל שלאף אחד לא אכפת ממנו, אין לו בעצם מוטיבציה להצליח".

     

    • אם גם לכם יש אפשרות לשנות חיים של ילד, לתת לו מוטיבציה להצליח, היכנסו לכאן וחתמו על טופס ההתנדבות המקוון. ישנן דרכים רבות לעזור.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים