שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "למרות שזה לא 'סקסי', אני סוציאליסט גאה"
    "ובכן, כנראה אני האויב. אני מגדיר עצמי כסוציאליסט, ועד לאחרונה, להיות סוציאליסט עוכר שמחות בארצנו שטופת הקפיטליזם המתפרץ, לא היה קל. אני רואה צורך למחות על תדמית הסוציאליסטים כתמימים, מבולבלים ומנותקים, עם אוטופיה של שוויון מוחלט, ורצון בלתי נשלט להרוס את הקיים". ד"ר ישי גבריאלי דובר בשם הסוציאליזם

    מאז ראשית אוקטובר האדום, התפרסמו בערוצי המדיה עשרות טורי דעה שלמרות המשבר, הביעו תמיכה ברעיון הקפיטליסטי, וראו במשבר כתיקון דרך של השיטה. עבורם, המשבר הוא בבחינת איזה מכונאי אידיוט ששכח להבריג שם בורג, אך אל דאגה, עד הצהרים נצא מחוזקים ומשופצרים לאותה הדרך ועם אותה המכונית. מה שמפתיע בטורים אלו היה לא הניסיון הטבעי לגמד את כובד האירועים, ולא השאיפה הטבעית "לחזור למסלול המוכר", אלא המנטרה החוזרת ונישנת  התוקפת את "הכותבים הסוציאליסטים" נגדם משתלח הדעתן התורן על חגיגתם המוקדמת על הדם.

     

    תופעת ה"הכה בסוציאליסט והצל את הכלכלה" מפתיעה, כי אם אנו מחפשים את אותם "כותבים סוציאליסטים" נידרש למיקרוסקופ חזק במיוחד. העיתונות בכלל, והעיתונות הכלכלית בפרט, ממעטות להציג כותבים המבטאים צידוד בשיטה כלכלית "סוציאליסטית", ורובם המכריע של מביעי הדעה במדיה נמנים על משבחי השיטה הנוהגת. אלא שהיום כדי לעשות זאת הם נאלצים לברוא יריב דמוני - "הסוציאליסט" - מולו הם מעמידים את קוראיהם.

     

    ובכן, כנראה אני הוא האויב. אני מגדיר עצמי כסוציאליסט, ועד לאחרונה, להיות סוציאליסט בארצנו שטופת הקפיטליזם המתפרץ זה לא קל, אבל זה היה עניין אישי. משהו שבינך לבינך. להיות עוכר שמחה באמצע החגיגה הגדולה של השנים האחרונות, ולהגיד כי משהו רקוב בממלכת הכלכלה משמעו היה קודם-כל להזדהות עם שירו של איינשטיין "אמרו לו". יחס מתנשא אך סלחני השמור לאחד ש-"לא למד שום לקח ואין לו שכל גם להצטער".

     

    עיקר הביקורת נגד תפיסתי הייתה בבחינת "טול קורה", כיצד אני יכול להיות עיוור לשגשוג שמוכיח את ניצחון השיטה. מה שקרה באוקטובר האחרון ושינה כל-כך את הפוזיציה של זהותי החברתית, היה הלוקש הארוך שהאכילה השיטה את חסידיה, והתגובה המדהימה של חסידים שוטים אלו לאותו הלוקש - האיבה המתפרצת שהתלקחה דווקא נגד המטיפים בשער. איבה שדרשה לכרות את ראשו של השליח. שה"סוציאליסט" יתנצל על שצדק.

     

    בכתיבתי בעשרים השנים האחרונות, טענתי שחוסר ההגיון בשיטה מוביל אותנו למקומות לא טובים, ועל-כן אני מחשיב עצמי כפה לאותו הפאנטום הסוציאליסטי אליו מכוונים כל אותם הדעתנים. וכדובר מטעם עצמי, הדבר הראשון שיש לי להגיד הוא שאין כזה דבר "התיאוריה הסוציאליסטית", אלא שהתואר הזה הוא גג מתחתיו מתכנסות עשרות תורות שונות ולעיתים מנוגדות, המביטות על העולם דרך עיניים שונות, ומגיעות למסקנות המתנגשות תדיר האחת בשניה.

     

    תחת גג זה קיימים למשל הניאו-קינסניים לצד מאואיסטים, תורות הבוחלות האחת בשניה לא פחות משהליברלים בוחלים בשתיהן. קיים זרם סוציאלי מבוסס דת, כמו שקיים זרם הרואה עצמו אתאיסט "מדעי". ועוד כהנה וכהנה דעות, שהמשותף היחיד להן הוא ההסכמה שצריך להתבונן על הכלכלה דרך העיניים של החברה ולא להפך.

     

    אני למשל, מסכים בהחלט עם ניתוחו של מילטון פרידמן הקפיטליסט, הטוען שאנשים מזלזלים בכספי הזולת שבניהולם (ושהטייקונים פשוט עושים זאת גרוע אף מהממשלה), ולא מסכים עם מסקנותיו של הסוציאל דמוקרט הענק קיינס, שממשלה גדולה היא פיתרון לכשל שוק. ועדיין אני מוצא עצמי תחת הגג הסוציאליסטי, רק משום שאני מאמין שיש צד אפל ברעיון התחרות החופשית, שכסף הוא כן מיצג של ערכי עבודה, כי השגשוג נמדד במה שקורה בשלישון התחתון של החברה ולא בעשירון העליון, ושהמפתח האמיתי לשגשוג מצוי במבנים חברתיים ובכלל לא בכלכלה.

     

    כדובר לעת מצוא, שאני רואה צורך למחות גם על תדמיתם של הסוציאליסטים כתמימים, מבולבלים ומנותקים, המעדיפים דיקטטורה פרולטרית של וייטנאם

    על פני דמוקרטיה שוויצרית, עם אוטופיה של שוויון מוחלט, ורצון בלתי נשלט להרוס את הקיים. תדמית שעליה כבר אמר קרל מרקס, ממציא המונח "קפיטליזם", ש"אם זה מרקסיזם, אז כנראה שאני לא מרקסיסט". מהיכרותי הקרובה למדי של דוברים והוגים מהכנף הסוציאליסטית, אני יודע שהתוצאה של אותה עמידה מתמדת באופוזיציה, תחת מטר ביקורת קבוע מכל הכיוונים, כפתה עלינו לא רק לבחון היטב את התיאוריות אותן אנו מציגים, אלא שלקבוצה זו יש ידע בתיאוריה הניאו-ליברלית, שלרוב הוא מעמיק הרבה יותר מזה שמציגים מגיני הקונסנזוס עצמם.

     

    אמרת כנף מקוממת נוספת, השגורה בפי מחרפים (שלא בשם אומרה), היא וריאציה כזו או אחרת על אמרתו של אבי הלאומנות הגרמנית ביסמארק ש"מי שלא היה סוציאליסט עד גיל 20 אין לו לב, ומי שנשאר כזה אחר-כך, אין לו שכל". לחובבי אקסיומה זו אני מציע לכתוב בגוגל את המחרוזת "למה סוציאליזם" בצירוף השם אלברט איינשטיין ולקרוא מה היה לטיפש הזה, בן השבעים, להגיד בעניין. כן, אותו הטיפש אליו התחננו שיהיה נשיאנו הראשון. בקיצור אם מישהו רוצה לתקוף את הסוציאליזם, הוא מוזמן, ובלבד שידבר לגוף העניין. כי אנחנו כאן, וכך גם המשבר.

     

    • ישי גבריאלי הוא מחבר הספר "התיאומוניטריזם- דת הכסף" ומרצה במכללה החברתית כלכלית.


    גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.

     

    לקריאות נוספות לסדר:

    "הגיע הזמן לנפץ את מונופול הרבנות"

    "על הקשר בין רוח החג למשבר בכלכלה העולמית"

    "בונים ביחד את סוכת השלום"

    "פארק או פארקינג?"

    "אוקטובר, זמן טוב לחשבון נפש"

    "עתיד ירושלים תלוי בתושבים הצעירים"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כסף, זה כל הסיפור?
    צילום: דנה קופל
    צילום: ירון ברנר
    כסף - מיצג של ערכי עבודה
    צילום: ירון ברנר
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים