סיוט רופא השיניים ואיך גז אחד קטן שינה הכל
למרות שם משפחתו, רופא השיניים היווה בתקופת חייו המוקדמת של צחי שן סיוט מתמשך. עד שגילה את גז הצחוק. מאז הוא שם, אם צריך או לא, מתרווח על הכיסא וממתין בסבלנות לגז שמסדר לו את החיים. לפחות לשעה קלה
או אז נאלצתי להתיישב במרפאה על הכיסא השחור, מכווץ מאימה, ידיי מזיעות כטפטפת, ליבי מרעיש כגנרטור, וראשי הולם כפטיש-אוויר. ברגעים אלה דמה הרופא בעיני לדרקולה נטול-רחמים המחייך בטרם יתעלל בקורבנו המחוויר, והשיננית - היא הזכירה לי את האמא החורגת של שלגייה ביום ממש רע שלה.
לא קראתם את הטורים הקודמים שלי?
אחר-כך היה גופי מצטמרר למשמע הצווחות העולות ויורדות של מקדחת השיניים, שהזכירו לי לילות בלהה ממלחמת המפרץ הראשונה, עת שרקו הטילים מעל לראשי. או אז בכוח רב הייתי חותם מיד את פי, אין יוצא ואין נכנס, עד שהרופא הממולח היה שואל אותי על בריאותי - שאלה עליה אשמח להשיב באריכות גם ברגעי חיי האחרונים - ואיך שהתחלתי לענות, הייתי חש את דקירת המזרק ומייחל למותי המהיר.
הקצב שעשה הסבה לרופא שיניים
לכל חרדה יש כמובן את הסיבה הברורה והמיידית שלה, אבל במקרה שלי, כהרגלי, מדובר בהליך היסטורי עגמומי: בסוף שנות השישים, עת הייתי נער צחור-פה, נפער מקרו-חור באחת משיניי, ושוגרתי בבהילות לאחד מהיישוב, שארגן לעצמו את התואר רופא. עד היום, אגב, אני משוכנע שהוא היה בכלל קצב חסר-מזל, שבתקופת הצנע, עקב הקיצוב בבשר, הדפיס תעודת הסמכה, לקח את כלי עבודתו הקודמת, והחל לחטט בשיני העוברים ושבים.
כמי שחיסל קרפיונים באבחת כת הסכין, הוא ממש לא האמין בהרדמה: סתימה רגילה זה סתם שטויות, בטיפול שורש הוא חייב לדעת מתי כואב, כי זה סימן שהוא הגיע לדלקת, ועקירת שן זה הרי צ'יק צ'ק. באמת צ'יק צ'ק. גג חצי שעה.
מעת לעת, בתום לב אני מניח, הוא אף נהג לפספס את השן החולה ולתלוש את זו הסמוכה לה, כך שעד היום ניתן לראות כמה מוותיקי היישוב, מלח הארץ, מסתובבים פעורי-פה ושיניהם כקלידי הפסנתר.
עקב סגולותיו הייחודיות של הקצב, אם כן, הלך מצב שיניי והתדרדר, ורבו בהן החורים, ואת מרבית שנות נעורי העברתי אצלו בישיבה קפואה, פה פתוח, וטיפולים שהלכו ותכפו, הלכו וכאבו.
נער הייתי וגם בגרתי, וגם התחתנתי, וגם הולדתי, וגם התגרשתי, וגם התחתנתי שוב, אך חרדת הסתימות והעקירות נותרה עימי שנים רבות, ומיטב מומחי הפה והלסת לא הצליחו לגרש אותה. פסיכולוגים כתבו עלי מאמרים מעמיקים, פסיכיאטרים ניסו עלי כדורים צבעוניים, אך אני בשלי. נתון בהלם שן.
צחוק אצל רופא השיניים
השינוי הבלתי צפוי אירע לפני כעשור, בבוקר אביבי אחד, עת פגשתי באקראי שכן, רופא שיניים בראשית דרכו, זריז כאייל, עדין כציפור, והעיקר - יש לו במרפאה גז צחוק. הוא הזמין אותי להתנסות.
הלכתי, התנסיתי, ובאותו רגע נולדתי מחדש. ומכאן זהו שיר הלל לגז הצחוק, שאין מיטיב ממנו, ובזכותו אני מחכה היום בקוצר-רוח לביקורת השיניים החצי שנתית, לצליל הרוגע של המקדחה, לחיוך הקסום של הרופא, למגע הרך של השיננית.
עד כדי כך, שלעיתים אני בודה סיפור מעורר-חמלה על שן מתנדנדת, או סתימה מתפוררת, רק כדי לחוות את הרגעים הסוחפים של הגז האציל. מצידי, הרופא, וגם השיננית, וגם המזכירה, יכולים לקשור לי כתרים, לבנות לי גשרים, ולקדוח לי מנהרות - ממילא אני מרחף לי בפרומואים של גן עדן.
לפעמים חלומות מתגשמים
עולם עליז ובריא עוטף אותי בחמימות, וחלומות רבים מתגשמים בו: האחת, בשובה מהעבודה, מפתיעה אותי עם זוג כרטיסים לחוות בריאות, הבת, שגרה בסיאטל בארצות-הברית, שולחת אלי חבילה מלאת ויטמינים, והבן, בגין עצביי הרופפים, מסכים לשים את חלומות הלוחם בצד ומתגייס לשלישות בקריה. ורק אחרי שכולם מסודרים, אני קורץ לרופא שאפשר להפסיק, ומתעורר בחזרה למציאות הלוחצת.
ורק וידוי קטן לסיום: ברבות הימים נרקמה ידידות-אמת ביני לבין הרופא, שגאל אותי מן השאול, אך עננה קלה מאיימת עליה: אלף פעם כבר ביקשתי ממנו לקפוץ אליי באיזה שישי אחר הצהריים עם בלון גז או שניים, כדי שנוכל לשבת יחדיו, לשאוף בתורים, ולהתמסטל עד צאת השבת. זה עושה טוב ללב. ברם, באופן סיסטמתי, מנוכר וקר, הוא מסרב. לטענתו, מסיבות בריאותיות. נו באמת.
לפנייה לכתב/ת 
